​לאחרונה אני שרויה בהרהורים פילוסופיים, כותבת קצת פחות (ספרי החדש מחר יורד לדפוס) אבל מהרהרת יותר, בעיקר בתחושה שאולי אני לא מספיק מבינה את העולם , את מה שמניע את הרבדים השונים של חיינו ואת הרלוונטיות של התנהלותי מול עולם משתנה שבו לחלון הראווה יש משקל גדול יותר מהמהות עצמה.

טוב אני לא כזאת פילוסופית גדולה, אולי יותר פלספנית ואנסה למקד.

הרהורי העמוקים החלו כשבתי בת ה 12 רצתה בגדים כי...נו נכון.. אין לה מה ללבוש. בכיתות הרגליים בין קולבים כל שהצבעתי עליו כפריט יפה בתי פסלה בתנועת יד של "מה את מבינה, אמא דינוזאור..."

לאחר כמה פסילות התייצבה מולי האושיה והכריזה" אמא, תביני, אני לא מחפשת בגדים יפים, אני מחפשת בגדים עם "קטע".... לא יפה. יפה זה לא יפה...קוראים לזה Anti fasion!!!!"

מול ההכרזה הזו נפל לי האסימון - יו, שושנה את לא מעודכנת! (אמא, מה זה אסימון?..)

חזרנו הביתה עם שקיות של בגדים בלתי ברורים, פה חסר שרוול, שם שרוך שמתחבר מהמכנס לצוואר ולעגיל באוזן....משהו כזה, ונערה מאושרת שנספגה בחדרה ומגיחה ממנו מעת לעת כשאין לה מה ללבוש.

אז מה הפילוסופיה הגדולה פה? לתדהמתך את מגלה שאין חיפוש של המהות, אלא את "המגניבות". כמה זה מגניב ולא כמה זה יפה, או טעים או חכם, או עמוק או חלילה מציאותי. העיקר "מגניב"!!!

תופעת המגניבות פושה בכל תחום מחיינו, לא רק בתחום ה ה anti fasion (את המונח המציאה בתי, גאונה, נכון?)

למשל: את הולכת למסעדה ומסתבר לך שלא הטעים הוא העיקר אלא המגניבות על הצלחת ובאווירה. ככל שיותר מגניבות כך יותר יקר, כך התור מתארך מול הפתח, כי לא באתם באמת לאכול אלא להיראות מגניבים, שייכים לחברה המגניבים ובמילים אחרות - מעודכנים.. ורעבים..

בגדים? נעליים? רק עם קטע, רק מגניב, ולא חשוב כמה זה לא נוח, מכאיב ברגליים, משונה ויקר. אם זה מגניב זה נוח...וזול..

תרבות ואומנות- כאן אתם אומרים, כאן צריכה להיאמר האמת, כאן צריכה לבוא הנשמה האמיתית לידי ביטוי. אהה! הצחקתם אותי! גם כאן נדרשת מגניבות.

במוזיקה, שירים עם מילים אינפנטיליות תוך שירה בקול מאנפף ושפתיים אדומות תוך פיזור תחושה של "אנחנו דור מבולבל" וחיפוש דרך. זה לגלגל"צ.

מוזיקה עמוקה, עם מהות, נשלחת לקטגוריות צדדיות של "מוזיקת עולם" , מוזיקה אתנית, רשת א.

סרטים - רצוי כאלה לא מובנים, פילם נואר בצבעים כשהמרכז הוא האני המגניב. עד לא מזמן היה מגניב מאוד לחבוט ולבעוט בסרטים בכל פרה קדושה ללא קשר למציאות. כך למשל נשחטו על מזבח המגניביות חיילי צבא ההגנה לישראל, התנ"ך, ארץ ישראל ומדינת היהודים והזכות לחיות כאן ועוד. .לא כי לא קראו את המציאות ההשרדותית שלנו, אלא כי זה מה שמביא התייחסות של המדיה בארץ ובעולם וככל שניגחת כך נחתו לחיכך יותר ויותר פרסים שווים. מירי רגב למשל זכתה לקיטונות רותחין בשל היותה מחרבת מגניבות ידועה... איה אאוצ' ואווה..לנו נותר לקוות שהביקורת שלה היתה כלפי מי שאומנותו מגוייסת ולא כלפי מי שזו דרכו ואמונתו.

העניין הוא כזה: ביקורת באומנות היא מאוד מאוד מאוד לגיטימית, שם לכאורה מצוי החופש האמיתי. כשיש באומנות ביקורת אמיתית , אפילו אם היא אחרת לחלוטין מתפיסותי אך היא מעוררת מחשבה אני לגמרי איתה. אני לשה, מגלגלת אותה בנפשי , לא חוששת שהיא תערער אותי, ואם ערערה בי משהו הרי זה משובח.

אממה... התפתחה פה אומנות שהתכלית שלה היא המגניבות ולא המהות עצמה. פסטיבלים שלמים צצים פה כפטריות שאם תפשפשו בתוכניה תחשבו שהקריטריון ללקטורה של המופעים הוא המגניבות לשמה. מגניב? אתה בפנים.

מאו יתכן שלאומנות מגניבה יש מקום אבל היא צריכה להביא גם אמת ומהות. מגניבות לשמה אינה אומנות בעיני.

שתבינו , מגניבות זה בשורה תחתונה הצהרה של שייכות ולא שום דבר אחר. זה משליך גם על ההיבט הפוליטי. אסביר:

המחנות הגדולים של הפוליטיקה עושים עבודת קודש של מלחמת תדמיות. כך השמאל למשל מקפיד לצייר את הימין כ: מזרחים, בורים, בבונים, לא משכילים, קיצוניים, רוצחי רבין ז"ל באופן גורף, מסיתים, משתטחי קברים, שמחליפים את פולחן הקדושים בפולחן ביבי וכיוב....

ומה אומר השמאל? אם הנך רוצה להיות שייך למחנה של משכילים, נאורים, דמוקרטיים, ליבראלים, מכילים וכיוב....השתייך לשמאל....כאן כאן מצויה ה....מגניבות.

זה לא אומר שכל מי שדעותיו שמאל נסחף אחר הרצון לשייכות תדמיתית של מחנה הממותג כנאור , יש מי שמאמין באמת בדרך שלו, אלא שחלק נכבד נסחף שמאלה בגלל מנגנוני השיווק שיודעים ללחוץ היטב על הרצון להשתייך לקבוצת "השווים" המשווקת באגרסיביות תוך שלילת הקבוצה שמנגד והכפשת פניה.

מחנה הימין אגב, נכשל לחלוטין במלחמת התדמיות, בעוונותיו הוא נצמד למציאות (יותר מדי מציאות) ולמהות (עם השב לארצו אחרי 2000 שנות גלות שגם בארצו אין לו שקט ושאין שום אומה בעולם שתתן לו מנוח בעת צרה בעולם אנטישמי, והוא שהיה כך יהיה) . אלוהים ישמור, קמפיינים שכולם מהות ומציאות מול קסם שבתאות המגניבות.

מול המגניבות והשאיפה הטבעית לשייכות לעולם המגניבי הימין מפסיד בגדול.

ספרות - זה התחום הקרוב לליבי. השבוע פקדתי מדפי שירה בחנויות ספרים. רציתי ספר שירגש אותי, הספרים שרגשו אותי היו דווקא ספרי שירה של משוררים ערבים, אלה הכותבים בפאתוס גדול, בצבעים, בתנופות נפש עצומות, בגלים סוערים. מלאו מדפי השירים בשירה שדופה, בפאנצ'ים. יותר ויותר נקשרים ביקורות הלל לספרי שירה "מגניבים" מאשר לספרי שירה של מהות, חכמה ואסתטיקה שירית וזאת תחת אמירות: חי, בועט, מורד כלומר הנ"ל מגניב, הנ"ל מגניבה כאשר המבקרים עצמם בהללם את המגניבים זוכים בעצמם לנקודות בשל היותם מביני מגניבות ומגניבים בעצמם. יאללה נשמות מגניבות, שחקו את המשחק.

כן רבותי, לא מחפשים משורר או סופר דלות ומהות כי אם משורר תופעה שדופק הופעה.

נכחתי בערבי שירה לאחרונה , וראיתי מה יותר ויותר מתגבש על הבימות הקטנות, צעירים וצעירות שכותבים במאגניבית, קוראים שיריהם בקול מתיילד והגדילה לעשות מישהי שדברה עם צנצנת , שלפה ממנה פתקים ו... ופה איבדתי את ההכרה. כשהתעוררתי לא זכרתי מילה ממה שאמרה אבל היי , זכרתי את ההופעה והתופעה.

שלא תחשבו שזה לא משליך על יחסים בין אישיים. יחסים נחרבים כשאחד הצדדים מרגיש שבן או בת הזוג חדלו לשרת את המגניביות שלו/שלה.

אולי תשני את הלבוש....מה דעתך על החולצה המנומרת...תנסי.. עד מתי תלבש את החולצה של גבעתי באש ובמים....אולי תשנה קצת...תשני....

זה נמצא שם...מתחת למערכות היחסים. ולא חשוב כמה בן או בת הזוג יפים, חכמים, מוכשרים.

אני תוהה האם תופעת המגניביות היא נחלת תקופתנו בלבד או שמא בכל דור ודור קמה עלינו מגניביות אבל תחת שם אחר...

אגב, למגניביות יש שפה משלה... נסו להקשיב למתבגרים שלכם, מובטח לכם שלא תבינו הרבה...שפה זרה....משעשע לגלות שהמילה העתיקה "אשכרה" חזרה ובגדול למילון של המגניביות, היא בשמוש חריג בימים אלו.. יחד עם "אין לי שמץ", "דיייי" וכל השאר אני לא מעודכנת.

אני מספיק ילדה גדולה כדי לדעת שבסופו של דבר מה שלא אמיתי לא שוקע וחולף מן העולם, הבעיה היא היקף התופעה שהולך וגדל, מה שכופה על האמת מאבק על קיומה בכל היבט של חיינו.

זו אולי נחמה להגיד שהאמת והמהות ינצחו בסוף, הבעיה היא המלחמה האינסופית על הבאת האמת לאור וההכרה בה ברגע הנוכחי ולא רק בדיעבד ובראיה של מבחן הזמן.

בַּעֲרוּגַת הַתַּבְלִינִיםבֵּין גִּבְעוֹלֵי הַזַּעְתָּרצוֹמֵחַ עֵשֶׂב שׁוֹטֶהכֹּה דּוֹמֶה בְּמַרְאֵהוּלְעַלְעֲלֵי הַזַּעְתָּר.מִי יֵדַע לְהַבְחִיןבַּהֶבְדֵּל הַזָּעִיר בֵּין הַשְּׁנַיִם?אֵיזֶהוּ הָאֲמִתִּי, אֵיזֶהוּ הַמְּזֻיָּף?

הֲנֵלֵךְ שׁוֹלָל בְּחֻלְשַׁת אֱנוֹשִׁיּוּתֵנוּ?הֲנַרְפֶּה מִן הַמִּשְׁמָרוְנַנִּיחַ לָעֵשֶׂב הַשּׁוֹטֶההַמְּשַׂגְשֵׂגלְכַסּוֹת עַל הָאֲמִתִּילְהָמִיתאֶת הָאֲמִתִּי?

(מתוך ספרי שיראה אור בימים הקרובים, דודבדבנים במדבר בהוצאת צבעונים ובתמיכת הפיס)

אז לפניכם אישה בלתי מגניבה בעליל, אני לא מסוגלת לשחק את המשחק, אני לא יודעת איך משחקים אותו ואולי זה בכלל מה שנקרא בכל דור ודור "פער דורות".

ואולי אני טועה ומגניביות זה הדבר הזה שבכלל מקדם את העולם, זה שמביא את הערעור על הקיים כתנאי להתקדמות , המגניביות כמה שמונע את הקיפאון הרוחני והנפשי.

יש לי תשובה לזה, שכל עוד המגניביות מחוברת למהות זה בסדר, זה תקין, זה בריא, זה מוביל להתפתחות אבל כשזה מגניביות לשם מגניביות זה כבר תופעה של מגוייסות שאין בה אמת. זה לעשן סיגריות, לשתות אלכוהול ולעשות סמים כי זה מגניב לאללה תוך התעלמות מהמחיר של איבוד העצמי. מגניביות זו התמכרות, התמכרות לתחושת השייכות יותר מאשר להסתכלות למציאות בעיניים.

לפניכם אישה שאני חוששת שהיא בלתי מגניבה בעליל. דינוזאור בעולם שבתאי משתנה. מסרבת לזיוף, נצמדת לקול הפנימי ומוכנה לשלם על כך את המחיר.

שושנה קרבסי סופרת ויוצרת