יהדות תוניסיה היא קהילה יהודית באזור תוניסיה שבצפון אפריקה, המאופיינת בשורשים הטרוגניים, כולל חלקים שקורותיהם קדומים מאוד, עוד בטרם היות האימפריה הרומית, לפני כ-2,300 שנים. כיום יש בתוניסיה כ-1,800 יהודים. רבים מיהודי ג'רבה ותוניסיה שעלו לישראל התיישבו בירושלים, בנתיבות וביישובי הדרום, בהם באר שבע, תלמים, איתן, זמרת, שרשרת, בית הגדי וברכיה.​

לאחר הקמתה של מדינת ישראל נפתחו שעריה לעולים מכל ארצות תבל. "חוק השבות" מ - 1950אישר את זכותו של כל יהודי לעלות ולהשתקע בארץ. עלייה חדשה זו, לאחר קום המדינה,סימנה את ראשית הגשמת החזון של "קיבוץ גלויות" בהיסטוריה היהודית החדשה. הראשונים שזכו להיכנס לארץ, לאחר עזיבת הבריטים וההכרזה על הקמת המדינה ב - 14 במאי1948, היו המעפילים ששהו במחנות המעצר בקפריסין. עוד בעיצומם של קרבות מלחמת העצמאות, ממאי 1948 ועד לאוגוסט אותה שנה, הגיעו ארצה 33,000 יהודים. לאחר מכן הקצב הואץ. בחדשים ספטמבר 1948 - דצמבר 1948 עלו 70,000 נפש, מרביתם ניצולי שואה,ששהו במחנות העקורים בגרמניה, אוסטריה ואיטליה. בארבעת החודשים הראשונים של 1949נכנסו לישראל 100,000 איש. סך הכל, בשנת העצמאות הראשונה, הגיעו לארץ 203000נפש. בעלייה ההמונית הועברו קהילות יהודיות בשלמותן (או כמעט בשלמותן) לישראל. בפרק זמןזה עלו 37000 (מתוך 45000) יהודים מבולגריה, 30500 (מתוך 35,000) יהודים מלוב, רובם המכריע - כ - 45,000 במספר - של יהודי תימן, למעלה מ - 121,000 (מתוך 130,000)יהודים מעיראק, שני שליש - 103,732 - מיהודי פולין, ושליש - 118,940 - מיהודי רומניה.  העולים מארצות אירופה, אסיה ואפריקה הובאו ארצה במבצעים מיוחדים. מבצעי העלייה הדרמטיים ביותר היו "על כנפי נשרים" או "מרבד הקסמים", שבו הועלו ארצה כמעט כליהודי תימן, ומבצע "עזרא ונחמיה", שבו הועלו למעלה מ - 120,000 מיהודי עיראק. מיום הקמת המדינה ב - 14 במאי 1948, ועד לסוף 1951 הגיעו 684,201 איש. במילים אחרות,תוך שלוש וחצי שנים הגיעו לישראל יותר עולים מאשר מניינו של היישוב היהודי בא"י לפני קום המדינה. העלייה ההמונית בשנותיה הראשונות של המדינה הייתה מפעל חסר תקדים בישראל ובעולם כולו. קליטתה של עלייה זו הפכה למשימה לאומית עליונה. בהגשמת אתגר ציוני ראשוני במעלה זה נטלו חלק יהודי מדינת ישראל ויהודי התפוצות, שתרומותיהם הקלו על הנטל הכספי העצום, שהוטל על המדינה הצעירה בשל העלייה ההמונית. בפרק הזמן שבין מאי 1948 ועד מאי 1949 עלו 393,197 איש. עבור למעלה משני שליש מביניהם נמצא פתרון דיור קבע: 123,669 יושבו בבתים שננטשו על ידי הערבים, 53,000שוכנו ביישובים העירוניים והכפריים, 35,700 הועברו למושבי עולים שהוקמו במקומות שונים בארץ, 16000 פנו לקיבוצים. 6,000 ילדים נקלטו במגרות עליית הנוער. עבור כשליש מן העולים לא נמצא פתרון של דיור קבע. באביב 1950 , כשכל המחנות ואמצעי  הדיור היו מלאים עד אפס מקום, הותוותה דרך חדשה: הוחלט להוציא את העולים מהמחנות ולהעבירם לשיכונים זמניים. וכך באה לעולם המעברה, ששמה מעיד על תפקידה - שיכון זמני, לתקופת מעבר בלבד. ברחבי הארץ החלו לקום במהירות מעברות - שורות ארוכות שלצריפים, פחונים ואוהלים- שסיפקו לעולים דיור ותעסוקה. עד לאביב 1952 התגוררו ב 111מעברות כ - 250,000 עולים.

העלייה בשנים  - 1952-1967

לאחר תקופת שיא בעלייה בסוף שנות ה - 40 ובתחילת שנות ה - 50, חל דלדול דרסטי בעלייה. בשלוש השנים  - 19,521,954 עלו רק 51,463 איש. ב - 1955 החל גל עלייה חדש.. תוך מעט יותר משנתיים הגיעו ארצה 162308 עולים, מרביתם ממרוקו, תוניסיה ופולין. בשנים  - 19,551,957 הגיעו למעלה מ - 70,000 עולים ממרוקו ולמעלה מ - 15 אלף איש מתוניסיה. העולים מצפון אפריקה באו כתוצאה מהתגברות הלאומנות ומתן עצמאות לארצות אלו. השינויים הפוליטיים בפולין הביאו לעלייתם של 34426 איש. בעקבות המהפכה בהונגריה ב - 1956, נמלטו אלפי יהודים לאוסטריה. הסוכנות היהודית העלתה ארצה 8682איש. ממצרים הגיעו ארצה 14562 יהודים אחרי מבצע סיני.  בשנים  - 19581960 העלייה הצטמצמה. סך הכל עלו בשלוש שנים אלו 72781 איש. הקבוצה הגדולה ביותר של העולים - 27500 במספר - הגיעה מרומניה. לאחר תקופת שפל בעלייה,בא גל חדש של עולים בראשית שנות השישים. בארבע השנים  - 19,611,964 עלו 215,056 נפש. ממרוקו הגיעו למעלה מ - 80 אלף איש וכ- 80 אלף מרומניה. לאחר 1964 שוב הידלדל זרם העלייה. סך הכל בשנים  - 19,521,967 עלו ארצה 502,770 איש.  ההתאוששות הכלכלית של המשק הישראלי הקלה על קליטתה של העלייה הגדולה שהגיעה ארצה בשנים  - 19,551,957. בתקופה זו קמו שתי צורות התיישבות חדשות: עיירות הפיתוח,שבבנייתן ובאכלוסן נטלו העולים חלק מכריע, ו"ההתיישבות האזורית", שהדוגמא הבולטת שלו היא "חבל לכיש". מ - 1956 החל גידול במספר העולים בעלי המקצועות האקדמיים - רופאים, מהנדסים,כלכלנים ומורים. כדי לקלוט את העולים האקדמאים ובעלי המקצועות החופשיים הקימה הסוכנות היהודית מרכזים בהם התגוררו משפחות העולים עד לשישה חודשים. הסדר זה אפשר לעולים, בראשית דרכם בישראל, ללמוד עברית באולפן, כמו גם לחפש דירה ותעסוקה הולמת.  בשנים  - 19611964 הואץ תהליך חיסול המעברות והעברתם של העולים מן המעברות למבני קבע ברחבי המדינה. בשנים  - 19,651,967 שבהן, כזכור, נחלשה העלייה, הפנתה הסוכנות משאבים רבים לקליטתם של העולים מארצות המערב. הוקמו מרכזי קליטה שסיפקו לעולה, עם הגיעו ארצה, שירותי דיור, כמו גם שירותי רווחה ותרבות.

 במאה ה-19

ב-1808 פורעים בזזו חלק גדול מהרכוש של היהודים והנוצרים, אך השליט חמודה ביי (1782-1813) שנחשב לשליט שנהג בהוגנות עם היהודים, הורה לתפוס אותם ולהחזיר ליהודים את רכושם. מהומות כאלה היו שכיחות יחסית, ב-1811 שוב החלו מהומות כנגד השליט שדוכאו במהרה, אך שוב היהודים היו הנפגעים הראשונים.

עדות על מצב היהודים בתחילת המאה ה-19 מופיע בכתביו של הקונסול האמריקאי בתוניסיה באותה תקופה, , שהיה יהודי בעצמו. הוא מתאר אמביוולנטיות גדולה במצב היהודים. מצד אחד הם דומיננטיים מאוד בסחר הבינלאומי מתוניסיה, אך מצד שני הוא כותב שבתור מיעוט חסר הגנה, אין להם ברירה אלא להשיג את הצלחתם דרך רמייה. הוא מציין כי היהודים מקורבים מאוד לשלטון וכי לא ראה את הביי או הווזירים ללא מספר יהודים ברי-השפעה מסביבם, אך מצד שני הם נתפשים ברחוב כ"מטרה קלה" וכמיעוט שאפשר להתעמר בו; "ליהודי ב אין חברים, אך העושר שלו רוכש עבורו הגנה וסובלנות". הקונסול תיאר גם את פגישתו עם נשים יהודיות תוניסאיות בנות למשפחות עשירות. הוא משבח את הנימוסין, נדיבות, נאמנות ויראת שמיים של נשים יהודיות באופן כללי. המחנך והסופר היהודי התוניסאי  מתאר מציאות דומה בכתביו בסוף המאה ה-19; לדבריו התופעה שיהודי עובר ברחוב ומוכה על ידי עוברי אורח מוסלמים לא הייתה נדירה, והוא עצמו סבל ממנה לא פעם.

בשנת  נמנו בתוניסיה כ-105,000 יהודים.

היהודים קשרו קשר תרבותי ופוליטי עם השלטון הצרפתי, ורובם חששו לעתידם בתוניסיה העצמאית. משקיבלה תוניסיה עצמאות ב-1956 החלה התנכלות של השלטון ליהודים. נאסר קיומו של ועד הקהילה היהודי ונאסרה פעילותם של האגודות ומוסדות התרבות והספורט היהודיות. ב-1958 התגברו הסנקציות הממשלתיות, בוטלה פעילותו של בית הדין הרבני, הרובע היהודי המסורתי של תוניס נהרס בידי השלטונות ובית העלמין היהודי הופקע "לטובת הכלל". באותה תקופה התגברה ההסתה בעיתונים התוניסאים כנגד יהודים, וכן גברה העוינות הציבורית נגדם. בעקבות תהליכים אלו בשנים לאחר עצמאות תוניסיה ונסיגת צרפת עזבו את תוניסיה כשמונים אלף יהודים. ב-1967 החריפה מאוד האנטישמיות והיהודים סבלו מפגיעות והתנכלויות משפילות שכללו מהומות אנטי-יהודיות בתוניס והצתה של בתי כנסת של הקהילה. לאחר 1967 עזבו שארית יהודי תוניסיה, כמחציתם עזבו ל וכמחציתם עלו ל. מדיניות העלייה הסלקטיבית שהעדיפה את הצעירים והבריאים על פני ילדים או קשישים גרמה לעיכוב ההגעה לארץ של המבוגרים יותר מהקהילה.

העלייה מטוניסיה

דף הבא