
הרב דוד בן שמעון (1826 תקפ"ד - 1879 י"ח בכסלו תר"מ) (מכונה גם הרדב"ש והצוף דב"ש), רב, תלמיד חכם ומחנך, ממיסדי ועד העדה המערבית בירושלים ומיוזמי הקמת שכונת מחנה ישראל, השכונה השנייה שנבנתה מחוץ לחומות ירושלים והראשונה שנבנתה ביוזמת תושבי ירושלים.
הרדב"ש, היה בנו של סוחר אמיד מהעיר רבאט שבמרוקו. כבר בעיר הולדתו, שימש כמורה דרך לתלמידים רבים שלמדו תורה מפיו. למרות גילו הצעיר, הוא עסק רבות בענייניה של הקהילה היהודית ברבאט, בגיבוי ותמיכת ראשי הקהילה ורבני העיר.
חרף תפקידו ומעמדו ברבאט, שאף הרדב"ש לעלות לארץ ישראל. רבים מתלמידיו ניסו להניאו מכוונתו זו, אולם לבסוף בהשפעתו של הרב יהודה ביבאס, ממבשרי הציונות הדתית, עלה הרב בגיל 28 יחד עם משפחתו לארץ ישראל, ובעקבותיו עלו גם תלמידים ואנשים נוספים. כאשר הגיע ארצה, רצה הרב להתגורר בעיר הנמל, יפו, ללמוד תורה ולהתמקד בכתיבת ספרי שבח על העיר ירושלים וכן תיכנן לעסוק בהוראה בישיבה אותה הקים וייסד, אך זמן קצר לאחר עלייתו העתיק את מקום מושבו לירושלים.
בבואו לירושלים מצא הרדב"ש את קהילת המערביים במצב של עוני, דלות ומחסור. הרב החל לארגן את הקהילה המערבית, וייסד עדה עצמאית המנותקת מוועד העדה הספרדית בירושלים בשם ועד העדה המערבית בירושלים. הוא בנה בתי כנסת וייסד מוסדות בעיר העתיקה ושלח בעצמו שד"רים אל קהילות המגרב, על מנת שיגייסו כספים למען העדה בכלל, ולצורך מטרתו העיקרית, הקמת השכונה הראשונה מחוץ לחומות העיר לרווחתם של היהודים המערביים. כינויו של הרב היה "אבי היתומים ודיין האלמנות", וזאת בעקבות הדאגה הרבה לנזקקי העדה. הרדב"ש, פתח חנות למכירת בשר לעניים בלבד, וביתו אף שימש כבית מחסה ומקום תמיכה לנזקקים.
הפרדות זו של המוגרבים מעדת הספרדים היוותה אבן דרך בהיפרדות עדות נוספות מהם, ובכך שימשה כנקודת מפנה בעיצוב חיי הקהילה היהודית בארץ באותה תקופה. הרדב"ש כמי שיזם והנהיג הפרדות זו, היה הרוח החיה בניהול חיי קהילת המוגרבים מכאן ואילך.
הרדב"ש הנהיג מנהג חדש בעדה כשהחליט לפרסם דין וחשבון של הכספים שנתרמו לעדה לקהל הרחב באמצעות העיתון החבצלת, וזאת משיקולי ניקיון כפיים של מנהלי העדה, ועל מנת שגם התורמים ידעו את יעדיהן של התרומות שהביאו למערביים. במשך שש שנים (1866-1860) נשא הרב את עול הציבור ללא סיוע של אדם נוסף. הרב לא הסתפק בפעילות בעיר ירושלים בלבד, אלא היה עובר מעיר לעיר ומסייע לבני העדה שהיו פרושים ברחבי הארץ.
בשנת 1866 כשראה הרדב"ש כי מספרם של בני הקהילה הולך ועולה הבין כי לא יוכל לשאת את עול ההנהגה לבדו, ולכן החליט למנות ועדה של שבעה אנשים שסייעו לו בעניינים השונים של העדה. הרב אף היה בקשר עם משה מונטיפיורי שסייע אף הוא, לבקשתו של הרב, לקהילת המערביים.
הרב הטביע את חותמו בכל נושא של תורה, יהדות ומוסדות צדקה וחסד, וכן פעל בלהט ובמסירות ליישוב ארץ ישראל והיה ממייסדי החברה הכללית "כל ישראל חברים ליישוב א"י" שהקים הרב יהודה אלקלעי. הדבר בא לידי ביטוי לא רק בדיבור, אלא גם ובמיוחד בעולם המעשה.
על אף היותו צנוע וסלידתו מפרסום, הרב היה ידוע באישיותו החזקה והתקיפה. הוא היה תלמיד חכם ומכובד אשר היה מקובל על עדות הספרדים והאשכנזים כאחד. הוא לא הזניח, למרות עיסוקיו הרבים, את שקידתו בלימוד תורה, והמשיך לטפל בבעיות הלכתיות כגון אישות, ירושה, נחלות ועוד גם במסגרת בית הדין שהוא עמד בראשו. בנוסף, הוא ערך וכתב פסקי דין רבים.
הרדב"ש נפטר בשנת 1879 והוא בן חמישים ושלוש, ונטמן בהר הזיתים שבירושלים.
בניו: הרב רפאל אהרן בן שמעון, הרב מסעוד חי בן שמעון והרב יקותיאל חיים בן שמעון. בנותיו: רבקה - אשת הרב מסעוד אשר די-אבילא, ודליסיה - אשתו השנייה של יוסף קרויז, מזכיר כולל הונגריה בירושלים.
אודות המרכז 2
(המשך )
