יוסף (ג'ו) עמר (ה' בסיוון תר"ץ, 1 ביוני 1930 – ג' בתמוז תשס"ט, 26 ביוני 2009) היה זמר, חזן, פזמונאי, מלחין ופייטן ישראלי, מחלוצי הזמר המזרחי והים-תיכוני בישראל.

ביוגרפיה

עמר נולד בעיירה סטאת שבמרוקו. בשנת תשט"ז (1956) עלה לישראל, כשהוא כבר זמר בעל ותק במולדתו, והתיישב במושב יד רמב"ם. את שיריו הראשונים בארץ הקליט במסגרת קול ישראל. תוך זמן קצר הפכו רבים משיריו ללהיטי ענק. הלהיט הראשון של עמר בישראל היה השיר "ישמח משה" כשאחריו באו רבים אחרים, בהם "שיר השיכור", "שלום לבן דודי", "האסיר" ו"ברצלונה".

עמר נחשב לזמר הראשון שהקליט משירי הקודש של יהדות מרוקו בישראל, ולראשון שהכניס את הצליל האנדלוסי לישראל, כמו כן גם היה הזמר המזרחי הראשון שהשמיע מחאה חברתית כנגד אפליה נגד מזרחים במדינת ישראל הצעירה. בשיר "לשכת עבודה" כתב: "הלכתי לשכת עבודה; אמר לי מאיפה אתה; אמרתי לו ממרוקו; אמר לי תצא מפה...הלכתי לשכת עבודה; אמר לי מאיפה אתה; אמרתי לו מפולניה; תכנס בבקשה". לצד זאת, לדברי פרופ' אדווין סרוסי, "הנרטיב של עמר עצמו היה מאוד לאומי, וכך גם האמנות שלו."[1] עמר היה הראשון להקליט את השיר "שלגיה" של נעמי שמר, שהולחן על פי השנסון הצרפתי "נעליים" של גי ביאר (התפרסם אחר כך בביצוע שלישיית התאומים).

החל מאמצע שנות השישים העביר עמר את מוקד פעילותו למערב אירופה וארצות הברית, שם הופיע בפני קהל יהודי בין השאר ביידיש. בשנת 1965 הופיע באולם "קרנגי הול" במנהטן. בתש"ל (1970) התיישב עמר בניו יורק, ומשם עבר ללוס אנג'לס. הוא נחשב בזמנו לאחד מבכירי החזנים בעולם, והעביר סדנאות חזנות בארצות הברית ובאירופה.

באמצע שנות השמונים חזר לישראל וניסה להקים מרכז ללימודי חזנות. הוא הקליט פרסומת לקפה טורקי של עלית על פי המנגינה של להיטו "שיר השיכור" והפרסומת שודרה רבות ברדיו. הופיע במספר הופעות עם התזמורת האנדלוסית הישראלית, אך בסופו של דבר לא הצליח להיקלט בישראל וחזר לארצות הברית. במערכת הבחירות של שנת תשמ"ו (1986) תרם את קולו לזמריר של ש"ס באמצעות השיר "אשורר שירה לכבוד התורה".

בשנת תש"ס (2000), לאחר מות רעייתו ריימונד, חזר לישראל. לאחר שובו לישראל, לקה באירוע מוחי שריתק אותו לכיסא גלגלים ולאחר מכן לקה במחלת פרקינסון, איבד את צלילות קולו והפסיק לשיר.

 

במהלך תשס"א (2001), הסתיימה הפקתו ועריכתו של הסרט "חבקי אותי" שמטרתו הייתה לתעד את סיפור חייו דרך מסע שורשים, במרוקו ובישראל, בבימויו של איש התקשורת והיוצר שאול מייזליש ובבימוי ועריכה של מיכל רביד-אברהם[2] מייזליש גם ערך את הספר "ג'ו עמר, אני ושירי", שהוא מעין ביוגרפיה של האיש ופועלו המוזיקלי והליטורגי.

בספרם "איפה היינו ומה עשינו" תיארו אמנון דנקנר ודוד טרטקובר את הרקע לשירתו של עמר: "לצד פילפל אל-מצרי הוא היה קרן האור האותנטית היחידה של הזמר המזרחי העממי, שדוכא תחת לחץ השיבולים והמיית הפונדקים של השירה העברית השיכנוזית. כולם אומרים שאני שיכור/ וכולם צועקים/ איזה בור/ התאמינו! רק כוסית אחת שתיתי/ ועוד כוסית קטנה טעמתי/ ועוד כוסית קטנה לגמתי/ עד כי דאגותי שכחתי/ וקולי נשאתי/ הו, עוברים, תיירים/ הקשיבו נא לי/ אומלל כמוני/ עד אנה אסבול."

זמרים רבים ביצעו משיריו, בהם זוהר ארגוב שהושפע ממנו רבות, אייל גולן, ישי לוי ואורן חן.

ג'ו עמר נפטר בג' בתמוז תשס"ט (26 ביוני 2009) בניו יורק בגיל 79. היה נשוי לריימונד ונולדו להם שני בנים ושלוש בנות.

 ג'ו עמר

 

המשך