​

בלי בושה: התרבות המרוקאית מרימה את הראש

עשרות שנים לאחר ההגירה ממרוקו לישראל, התרבות המרוקאית מתחילה לזכות בימים אלה לעדנה מחודשת. ליותר ויותר צעירים נופל האסימון שלא הגענו ממערות ושהבאנו לכאן קצת יותר ממופלטה. אופיר טובול בטור אופטימי מסביר על אוצרות המוזיקה היהודית הצפון אפריקאית ועל "הבושה" שהתמוגגה 

"קם הרעיון הזה לקחת אנשים שאין להם שום דבר משותף. אלה באים מהתרבות הגבוהה ביותר- התרבות המערב אירופית - ואלה באים מהמערות". נתן זך

ם אני חשבתי ככה, ואני מתאר לעצמי שגם חלק גדול מבוגרי מערכת החינוך הישראלית. ואז הכרתי את המוזיקה של מוריס אל מדיוני. עברו כבר 7 שנים מאז, שבהם נעשה הנס - התחלתי ללמוד מחדש את ההיסטוריה שלי.

דרך  התוודעתי לעשרות מוזיקאים יהודים שהיו מהחשובים ביותר בצפון אפריקה לפני הקמת מדינת ישראל. מוזיקאים שזכו וזוכים עד היום למחוות ופרסים, שצולמו עליהם סרטים דוקומנטריים ונחשבים לנכסי צאן ברזל של התרבות בצפון אפריקה. מיותר לציין שכמעט כל ההתייחסות למוזיקאים האלה מתרחשת בחו״ל. בישראל מוזיקאים אלה זכו להתעלמות במקרה הטוב ולעג במקרה הרע. ברשימה הנוכחית אביא מספר דוגמאות, רובן מהשנים האחרונות.

לפני מספר חודשים זכיתי להיות אחד מכעשרים איש שצפו לראשונה בישראל בסרט הדוקומנטרי ״נמל האהבות״ שנעשה על הזמרת רנט לאורנייז. לסרט לקחו לא פחות מ- 23 שנה להגיע לישראל והוא הוקרן ביוזמת המכון הצרפתי בפסטיבל ״לבי במזרח״. הסרט עוקב אחרי הזמרת ונגנית העוד העיוורת האגדית, שהיתה נערצת באלג׳יריה על ידי יהודים כמוסלמים בשל הקול העמוק והיחודי שלה והשליטה המוחלטת במוזיקה האלג׳יראית העממית.

הקטע הבא הוא היחיד שמצאתי ביוטיוב מתוך הסרט. רואים את רנט מתווכחת עם הפסנתרן שלהמוסטפא סכנדרני על אורך ה״איסתכבאר״, הפתיחה של היצירה. בכתוביות לסרט במקום המילה איסתכבאר הופיעה המילה ״סירבה״, כי באמת מה הסיכוי שהמתרגמת הישראלית תדע מהי פתיחה שקיימת בכל שיר צפון אפריקאי שעבי.

הסרט ״אל גוסטו״ (2012) ניסה לעשות מין ״בואנה ויסטה״ למוזיקאים האלג׳יראים. הבמאית ספינז בוסביה עברה בקסבה של אלג׳יר וברחובות אוראן וחיפשה את המוזיקאים הגדולים של אלג׳יריה בשנות החמישים, בזמן שהסגנון ה״שעבי״ היה בשיאו בבתי קפה ובמספרות הערים הגדולות באלג׳יריה. היא אספה אותם אחד אחד, ובהם גם את המוזיקאים היהודים, שנעקרו מאלג׳יריה, במטרה להקים את תזמורת ״אל גוסטו״. הסרט לווה בסיבוב הופעות של התזמורת החדשה-ישנה שמסתובבת ברחבי העולם עד היום. בתזמורת ובסרט מופיעים בין היתר היהודים רנה פרז, לוק שרקי ומוריס אל מדיוני.

גם הסרט הזה הוקרן בישראל פעמים ספורות בלבד ולא עורר עניין מיוחד. ביוטיוב אפשר למצוא קונצרט מלא של התזמורת ולראות את המקום הנרחב שמקבלים הזמרים היהודים בתוכו.

"רוב העדה המרוקאית לא תפסה את העניין של מה שנקרא העולם המערבי, אולי ההתפתחות שלהם תבוא עוד מעט, אולי היא בתהליך, אבל מה שהם הביאו ממרוקו זה לא מי יודע מה. מה הם הביאו, את המופלטות? תרבות של כמה קברים?" חיים חפר

לזמר כמו סלים הללי, שהיה אחד מגדולי הזמרים היהודים בצפון אפריקה, יש מסר שהוא מעבר למוזיקה היפה שלו, מסר עמוק ורלוונטי גם לימינו, על עתיד ואפשרויות אחרות שקיימות לפנינו. בזהות המורכבת שלו הוא מראה כיצד יכולים לחיות בכפיפה אחת היהודי והערבי, האדם שמכבד את המסורת ומצד שני החילוני-מערבי. בסטייל המדהים שלו הוא מראה את הטשטוש של מושגי הגבריות והנשיות. ובמוזיקה שלו הוא מראה איך מוזיקה ערבית וצפון אפריקאית, טנגו ופלמנקו וגם מוזיקה יהודית-אשכנזית, יכולים לחיות ביחד בשלום. הסרט ״אנשים חופשיים״ (2011) מספר את סיפור חייו של סלים, ובמיוחד את סיפור הינצלותו מהנאצים לאחר שהוחבא על ידי אימאם במסגד.

בשנה שעברה במרוקו, נערך קונצרט מחווה לזמר שמבחינתי היה אנונימי עד אותו רגע, חיים בוטבול. הקונצרט הענק, שהיה חלק מפסטיבל מוזיקה בעיר אסווירה, צולם לטלוויזיה המרוקאית. לצד הקונצרט פורסם גם קטלוג עם עטיפות התקליטים של בוטבול וסיפור חייו. אילולא מספר בלוגרים ואספני תקליטים (כמו באשיר ״טוקדים״ וכריס סילבר) שהפנו את תשומת לבי לקונצרט המחווה הזה, הדבר היה נעלם מעיני.

ומה עלה בגורל המוזיקאים הצפון אפריקאים שהגיעו לישראל? להם עמדו שתי ברירות: האחת, להיכנס אל תוך הקטגוריה של מוזיקה דתית או פיוט, והשניה- להישאר בגטו הבידור המרוקאי, או להפוך לבדיחה מחוצה לו. כך, סמי אלמגריבי, שבחוץ לארץ שר שיר כמו ״כפתנק מחלול״ (הכפתן שלך פתוח) והקים תזמורת ג׳אז, כאן בארץ התמקד בשירה דתית. קשה לשער איזו כוכבת ענקית היתה הופכת זמרת כמו ריימונד אבקסיס לולא היתה מגיעה לישראל. או זהרה אלפסייה, שהייתה האישה הראשונה שהוקלטה על תקליט במרוקו, עליה כתב ארז ביטון את שירו המפורסם שמסביר את הכל. במקרה של  הסיפור יחודי ומורכב, ורון כחלילי הקדיש לו פוסט שלם וממצה. שייח׳ מואיז׳ו, נינו ביטון שיצרו וכתבו מוזיקה מכאן, ועשרות אחרים, שהגיעו עם העושר המוזיקלי הזה לישראל, אפילו לא זכו להיכנס לטקסט הזה, ונשכחו כליל. בתוכנית רדיו שהקליטו עמית חי כהן וראובן אברג׳יל, סיפרו על אחד מהם, זמר בשם ברהם סווירי, שהקליט בצעירותו תקליטים, ואת סוף ימיו בילה באנונימיות, מוכר את הקלטות שלו בכניסה לשוק מחנה יהודה.

"כל עדה הביאה הנה את הייבוא שלה. המרוקאים הביאו את המימונה, האמריקאים הביאו את השוויון". ענת הופמן, יו"ר נשות הכותל

עשרות שנים לאחר ההגירה ממרוקו לישראל, התרבות המרוקאית מתחילה לזכות בימים אלה לעדנה מחודשת. ליותר ויותר צעירים נופל האסימון שלא הגענו ממערות ושהבאנו לכאן קצת יותר ממופלטה. החיפוש אחרי התרבות הזאת מצריך מאמץ, אבל הוא יותר פשוט כיום, בזכות היוטיוב והפייסבוק.

האלבום האחרון של , מסמל אולי ניסיון מעניין להחזיר את הגוון המגרבי למוזיקה המזרחית. זה התחיל בלהיט ״סה לה וי״ של חאלד האלג׳יראי והמשיך בכך שפרץ הכניס לאלבום האחרון קטע שלם של אביו, הזמר פטי ארמו, יחד הם ביצעו דואט לקלאסיקה ״״, של סמי אלמגריבי.

ולסיום, פנינת צעירי המגרב בישראל נכון להיום, נטע אלקיים. זמרת נדירה שחוקרת ולומדת את אוצרות המוזיקה של צפון אפריקה על בוריה, והקימה להקה נפלאה שמחדשת את המוזיקה הזו. רק בשבוע שעבר בבארבי בתל אביב, יכולנו לראות את נטע אלקיים משתפת פעולה עם מוריס אל מדיוני ומראה לנו שעתיד אחר אפשרי.

התפתחות המוזיקה הצפון אפריקאית בישראל

להמשך לחץ כאן