א' טבת

 "הַשְׁמִיעִנִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה" (שיר השירים, ב', יד)

 חג הבנות – עיד אל בנאת, ראש חודש טבת (א' טבת), מצוין במהלך חג החנוכה. החג מעלה על נס את העוצמה הנשית: הגבורה, החוכמה והאחווה של נשים לאורך הדורות.

מקור החג בספר עזרא, היום בו שבו לשאת נשים מבנות ישראל, ובמגילת אסתר, היום שבו הובאה אסתר בפני המלך אחשוורוש והומלכה תחת ושתי. ביום זה מציינים את גבורתן וחוכמתן של שתי גיבורות נוספות: יהודית, שכבשה ביופייה את הולפונרנוס שר הצבא, ערפה את ראשו והצילה בזכות מעשיה את אנשי יהודה, וחנה בת מתתיהו, שעוררה את אחיה החשמונאים להתחיל את המרד ביוונים.

החג נשתמר בקרב קהילות ישראל בצפון אפריקה: תוניסיה, לוב, ג'רבה, מרוקו, אלג'יריה, תורכיה ושאלוניקי. נשים, נערות וקשישות מתאספות לחגיגה שבה הן לומדות, רוקדות, שרות ושולחות מנות אישה לחברתה. יש שנהגו לבקש סליחה אישה מרעותה, כביום הכיפורים; יש שנהגו לקיים ביום זה חגיגה לכל בנות המצווה, שלאחריה ניגשות הנשים לנשק את ספר התורה.

מקורות החג

ראש חודש: ראש חודש נחשב בכל עדות ישראל כיום מיוחד לנשים. כבר במקרא ישנה עדות לכך שנשים ציינו את ראש החודש כיום מיוחד שבו הן נמנעו ממלאכה (מלכים ב, ד', ג). בתקופת המשנה והתלמוד נהגו נשים להדליק נר מיוחד בראש חודש, לערוך סעודה חגיגית ולהימנע ממלאכות כמו תפירה וכביסה (מסכת תענית פ"א, פסחים פ"ד, שולחן ערוך אורח חיים סימן תיז). ראש חודש טבת הוא ראש חודש היחיד בשנה שבו אומרים בתפילה הלל שלם (תפילת שבח שמיוחדת לחג ומועד). מסיבה זו הוא יוחד לחג – חג הבנות.

מדוע זכו הנשים לחג בראשי החודשים? הנשים היו זריזות ומעורבות בעשיית המשכן. הן תרמו זהב ותכשיטים שהיו יקרים לליבן, רקמו ותפרו את הפרוכות ולא השתתפו עם הגברים בעשיית עגל הזהב (פרקי דרבי אליעזר מ"ד, מקורי המנהגים ל"ט, הבן איש חי). נוסף על כך, רבים השוו בין מולד הלבנה, שנקשר בראש החודש למהלך חיי האישה. החגיגות של הנשים בראשי חודשים מסבות את תשומת הלב לזמן שחולף ומעניקות הזדמנות לברכה.

יום בו שבו נהוג לשאת נשים מבנות ישראל: לאחר שעזרא עלה מבבל לירושלים, הוא גילה שאנשים רבים נשאו נשים נכריות. עזרא זעק כנגד התופעה וקבע אסיפה שבה החליטו הוא והעם לשוב לשאת רק נשים מבנות ישראל (עזרא י', ה–יב).

המלכת אסתר: מקור חג הבנות הוא ביום שבו הובאה אסתר בפני המלך אחשוורוש והומלכה תחת ושתי (אסתר ב', טז). בזכות המלכתה הצליחה אסתר להציל את היהודים בממלכת פרס. כאשר המן קיבל רשות מהמלך אחשוורוש להשמיד את היהודים, התבקשה אסתר על ידי מרדכי לגשת אל המלך ולהתחנן להצלת היהודים. אסתר גילתה אומץ רב וסיכנה את עצמה למען בני עמה כדי להפיל את המן. בזכות חוכמתה היא שכנעה את אחשוורוש לבטל את רוע הגזרה.

יהודית: הולפורנס, שר הצבא האשורי של נבוכדנצאר, יצא למסע לארץ ישראל על מנת לכבוש אותה. הוא הטיל מצור על העיר בתוליה (ייתכן שהכוונה היא לבית אל), שבה גרה יהודית, אלמנה עשירה ויפה. תושבי העיר חיפשו דרך לגבור על הולפורנס ולמנוע ממנו להגיע לירושלים, אך לא הצליחו ואמרו נואש. יהודית לא התייאשה, ובעזרת חכמתה ותעוזתה מצאה פתרון. היא כבשה את שר הצבא ביופייה, השקתה  אותו בחלב (ובתרגום אחר: ביין), ערפה את ראשו והצילה את יהודה כולה.

ספר יהודית הוא אחד הספרים החיצוניים (הספרים החיצוניים נכתבו על ידי יהודים בתקופת בית שני. הם לא התקבלו ככתבי קודש והשתמרו בתרגום השבעים), אך מסורות הקשורות אליו השתמרו בקהילות היהודיות בימי הביניים. ככל הנראה, הספר נכתב בעברית בתקופה הפרסית (מאות 4–6 לפנה"ס).

 חנה בת מתתיהו: 

כשעמדה מלכות יוון וגזרה גזירות על ישראל, נקבע כי כל אישה עברייה תיבעל על ידי ההגמון בליל חתונתה. כשהגיע זמנה של חנה בת מתתיהו להינשא לאלעזר בן חשמונאי, היא סירבה לקבל את רוע הגזירה. האישה האמיצה קרעה את בגדיה ודרשה מאחיה שלא יעמדו מנגד. בתחילה רצו האחים לקום עליה להורגה, אך היא הצליחה להרגיע אותם ולשכנע אותם לצאת לפעולה נועזת שתציל אותה ואת כלל הנשים היהודיות מידי ההגמון. בערמה, האחים של חנה פנו אל המלך. הם דרשו שחנה לא תימסר להגמון אלא למלך עצמו בגלל מעמדה הרם.  בליל חתונתה הגיעה חנה אל המלך בליווי אחיה. הם התגנבו לחדרו של המלך והרגו אותו. כך החלה מלחמת המכבים ביוונים (אוצר המדרשים מימי הביניים תרע"ה).

מסורות על סיפורים נוספים של נשים חכמות, אמיצות ומלאות תושייה שהביאו גאולה ומזור לעם כולו ממשיכות להיקשר בחג גם בימינו אנו. באחווה נשית, שמן של הגיבורות נזכר לדורות.

מנהגי החג

לפני ההתכנסות נוהגות הנשים להכין ממיטב העוגות המסורתיות, ובעיקר עוגות דבש, שמאפיינים מאוד את היום הזה. בערב מתכנסות נערות וקשישות לערב של לימוד, ריקוד ושירה. נוסף על כך, הן מדליקות נר של ראש חודש כבכל חודש (המכונה "קנדיל") ונר חנוכה, ונוהגות במשלוח מנות ובמתן מתנות לבנות.

בקהילות תוניסיה ולוב נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה במהלך היום. בתוניסיה חגגו ביום זה בת-מצווה משותפת לכל הבנות שהגיעו לגיל מצוות באותה השנה. הרב היה נושא דרשה על זכותן של נשים צדקניות, ולאחר מכן עברו כל הנשים לפני התיבה ונישקו את ספרי התורה, ואז בירך אותן הרב בתפילה מיוחדת.

בקהילות מרוקו ותוניסיה היה נהוג שבא' טבת היו המשפחות של הבחורים המאורסים והמשפחות של הכלות העתידיות שולחות מתנות זו לזו. בשעות אחר הצהריים משפחת הכלה הייתה מביאה למשפחת החתן מגש עמוס על טוב, מיני מתיקה ודבש. בערב הביא החתן לבית כלתו מתנות כגון בשמים, תכשיטים, בגדים וכו'. בתוניסיה נהגו להניח את המתנות בסלסלת קש מקושטת ב"פאל" וביסמין. היה מקובל שהורי הכלה היו מזמינים את החתן ובני משפחתו לארוחת ערב ולהדלקת נרות החנוכה. בערב זה השמחה המשותפת לשתי המשפחות שקושרות את חייהן זו בזו הייתה גדולה. בנוסף, יש משפחות בהן נהגו שההורים היו קונים מתנות לבנות ויש שנהגו שהבנות עצמן היו מכינות משלוחי מנות ושולחות לחברותיהן.

בג'רבה בג'רבה החג נקרא 'ראש חודש של הבנות' והוא היה נחלת הבנות הרווקות. המסיבה נחשבה כסגולה לשידוך מוצלח עוד באותה השנה. ההכנות למסיבה נעשו באווירה חגיגית ונחשבו כיום של כיף והנאה. קניית המצרכים לארוחה והבישולים נעשו במשותף. בערב, היו הבנות הרווקות מתכנסות לביתה של אחת מהן לערב של לימוד, שירה וארוחה משותפת.

בשאלוניקי נהגו הבנות להתכנס יחד ולבקש סליחה אישה מחברתה. כנראה שמקור המנהג הוא בתענית  הכוללת צום ואמירת סליחות שיש הנוהגים לקיימה מדי ערב ראש חודש.

(ראו את מאמרה של יעל לוין, "ר"ח טבת: ראש חודש הבנות", , כ"ט בכסליו תשע"ה)

 ערכים

גבורה: באומץ לב ובהקרבה עצמית פעלו אסתר, יהודית ובת מתתיהו. הן סיכנו את עצמן למען עמן ופעלו בתחכום רב כדי לשנות את המציאות הקשה שבה הן חיו. הנחישות המיוחדת להן חברה ליכולת להיחלץ ממצבים מורכבים.

יוזמה: בזמני מצוקה ומחסור ידעו הנשים להניע תהליך שמשנה את המצב מקצה אל קצה. בתושייה וללא מורא הן סללו בעצמן נתיבים חדשים למען בני ובנות עמן.

חכמה: חוכמת הנשים, שיודעת לפתור קשיים ביצירתיות ובחמלה, היא מיסודות החג. בתבונה ובחשיבה מקורית מצליחות הנשים גם במקומות שבהם נכשלו הגברים. כפי שנאמר על יהודית: "כל אשר דברת בלב טוב דברת... כי לא היום נראתה חכמתך. כי מאז ידע העם בינתך כי טוב יצר ליבך".

אחווה: לב ליבו של החג הוא בהתכנסות של נשים ללימוד, שירה, ריקוד ובקשת סליחה אישה מרעותה. ההיאספות מזמנת הקשבה וחיבור בין בנות המשפחה לדורותיהן, שמעלים על נס את האחווה הנשית.

​

חג הבנות – עיד אל בנאת​