בס"ד

שלא כמדינות צפון-אפריקה האחרות, מרוקו היתה מיושבת במידה רבה על-ידי עם אחד, ככל שניתן ללמוד מהמקורות ההיסטוריים שהגיעו לידינו. הברברים (שתי הב' סגולות), או אימאזיגן ('אנשי הארץ'), התיישבו באיזור לפני אלפי שנים, והיה זמן שבו שלטו על כל השטח שבין מרוקו לבין מצריים. הם התחלקו לחמולות ולשבטים ושמרו תמיד בקנאות על עצמאותם. תחושת עצמאות עזה זו היא שסייעה לשמר את אחת התרבויות המרתקות ביותר של אפריקה. הברברים הקדומים לא הושפעו מהפיניקים שהתיישבו על חופיהם, ואפילו הרומאים שינו רק במעט את אורח חייהם של הברברים. הם הצליחו לבנות ערים חדשות ובכן הפכו הברברים לעירוניים.

עליית הזרמים הדתיים:

נצרות-

הנצרות הגיעה למרוקו במאה השלישית לספירה, ושוב הפגינו הברברים את חוסר אהדתם המובהק לסמכות ריכוזית, בכך שתמכו בדונאטוס, מייסדה של כת נוצרית שטענה שהיא הכנסייה הנוצרית האמיתית.

איסלם- פרץ לבמת העולם בשנות ה-30 של המאה ה-7, כאשר צבאות ערביים דהרו מחצי-האי ערב צפונה ומערבה. הם כבשו את מצריים ב-740, ובתחילת המאה ה-8 כבר שלטו באפריקה הצפונית כולה. במאה השנים הבאות התחלק חלק גדול משטח ענקי זה לאזורי שלטון נפרדים, כשהשאיפה למרוקו מאוחדת ממשיכה להתחזק.

מהתוהו ובוהו שהביאה הפלישה הערבית קמה תנועה ברברית דתית קיצונית, שכבשה את מרוקו ואת אנדלוסיה (דרום ספרד). שושלת זו, המוראביטון, יסדה את מרקש (1062) כבירתה. בשנים אלו הגיעו הערים- פז, מרקש, טלמסן (Tlemcen) ורבאט לשיא התפתחותן התרבותית.

בשנת 1164 כבש השלטון  המוואחידון אך בשנת 1492 נפל השלטון זה עם עליית הכיבוש הנוצרי והשלמתו.

לאחר תקופה קצרה בה עלו וירדו שושלות קצרות ימים. הבטיחה לעצמה המשפחה העלאווית בעשור 1630 את השלטון במרוקו והיא מחזיקה בו עד היום. שושלת מעשית זו הצליחה לשמור על מרוקו עצמאית במשך למעלה מ-300 שנים,

בשלהי המאה ה-19 כשהחלה חדירתם של הסוחרים האירופיים לפתע הבחינו צרפת, ספרד וגרמניה בערך האסטרגי שהקנה לה מיקומה של מרוקו ובמשאביה העשירים, וכל אחת מהן שאפה להשתלט עליה. צרפת ניצחה במרוץ זה וב-1912 השתלטה למעשה על כל המדינה; ספרד נאחזה בשטח-חסות קטן על החוף הצפוני; ועיר הנמל טנג'ר הוכרזה כאזור בינלאומי.

המושל הצרפתי הראשון, המרשל ליאוטה, רחש כבוד לתרבות הערבית ולכן התנגד להרס הערים, הוא עשה את רבאט שעל חוף האוקיאנוס האטלנטי לבירה החדשה ופיתח את נמל קזבלנקה. כחלק מאמונתו השאיר את הסולטאן על כיסאו, אולם עם סמכויות מעטות.

לעומתו המושלים שבאו אחריו לא הקפידו על מורשתו וניסו להחיש את ההתיישבות הצרפתית ואכן, בתקופה זו יושבה מרוקו בכ- 200,000 צרפתיים. הדבר הוביל להתקוממותם של המשכילים הברברים- עבדולכרים, להתקוממות נגד שני הכוחות הקולוניאליים, צרפת וספרד. ב-1926 לאחר מאבק ממושך נאלצו העבדולכרים להיכנע.

במלחמת העולם השנייה שימשה מרוקו לבנות-הברית בסיס שממנו הדפו את הגרמנים מצפון-אפריקה.

הכרזת העצמאות-

בסיום המלחמה יזם הסולטאן מוחמד ה-5 הקמתה של מפלגת עצמאות, וזו הביאה את החירות למרוקו ב-1956. המרוקאים תבעו וקיבלו חזרה גם את טנג'ר, אולם ספרד סירבה להחזיר את הערים הצפוניות סאוטה (Ceuta) ומלייה (Melilla), והן נותרו עד היום מובלעות ומאחזיה האחרונים באדמת אפריקה.

הסולטאן מוחמד ה-5 הכריז על עצמו מלך ב-1957.

ב-1961 ירש אותו בנו חסן ה-2. מעמדו של מנהיג אהוד זה התבסס מאוד בלבבות המרוקאים, כאשר פתח ב'צעדה הירוקה' לסהרה המערבית, שטח שהוחזק קודם לכן על-ידי ספרד. בראש כוח של למעלה מ350,000- מתנדבים, התגברו חסידיו של חסן על תושבי סהרה המקוריים ותבעו את האזור העשיר-במחצבים לעצמם.

ב-1999, מעט לפני יום הולדתו ה-35, עלה לכס השלטון המלך מוחמד השישי. המלך הצעיר האמין בשלטון ליברלי יותר משאביו הנהיג. בנאומו הראשון כמלך, הוא הבטיח חנינה לקרוב ל-50,000 אסירים והתנצל על הדיכוי הפוליטי שרווח במדינה בעבר. יתרה מזו, הוא העביר מתפקידו את ראש מנגנוני הבטחון, 'הקצב באסרי' הידוע לשמצה, אף על פי כן, מרוקו היתה ועודנה מונרכיה, שגבולות הסובלנות הפוליטית הנהוגים בה נגזרים מהשקפותיו האישיות של המלך.

המלך החדש העמיד את הפיתוח הכלכלי בראש מעייניו. הוא המשיך את מדיניותו של אביו בכל הקשור לפתיחת השוק לתחרות ולהפרטה של תעשיות לאומיות, שסבלו משיעורי צמיחה אפסיים מאז שנות ה-80 של המאה העשרים. כלכלת המדינה עדיין נשענת בחלקה הגדול על חקלאות, אשר סובלת מבצורת מעת לעת. שיעור האבטלה גבוה, בסביבות % 20 בערים, ומעורר חשש מפני תסיסה חברתית.

מוחמד השישי הפגין חדשנות בתחום המדיניות החברתית, ובמיוחד בכל הקשור בזכויות נשים. ב-2002 נשא המלך לאישה את סלמה בנאני, מהנדסת מחשבים - אירוע שסימל כמדומה השלמה עם השקפה מודרנית יותר ויותר באשר לתפקיד האישה בחברה. ב-2004, בהחלטה המהווה ציון דרך של ממש, אימצה הממשלה שינויים במודאוואנה (Moudawana), או חוקי המשפחה, שמטרתם 'לתקן את אי-הצדק כלפי נשים, להגן על זכויות הילדים, ולשמור על כבודם של הגברים'. החקיקה החדשה מעניקה לנשים הגנה וזכויות חסרות תקדים בכל הקשור לנישואים, לגירושים, ולמשמורת על ילדים.

​

הסטוריה של המגרב

העליות ממרוקו לחץ כאן