ועד העדה הספרדית

הקהילה הספרדית בארץ ישראל נוסדה על ידי מגורשי ספרד והיתה הגדולה בקהילות היהודיות בארץ ישראל במאה ה – 19 כאשר רובו של הישוב היהודי התרכז בירושלים והספרדים היו הרוב המכריע בקרב יהודי ירושלים (7,500 ספרדים מתוכם 600 מערבים ו – 2,500 אשכנזים)

ועד העדה הספרדית בירושלים הוקם על ידי הרמב”ן והנהיג את יהודי ירושלים משך מאות בשנים. ועד העדה צבר רכוש רב מהקדשי ממון ועיזבונות שהועמדו לרשות קהילות הספרדים ובהם מספר הקדשי ממון גדולים שהותירו יהודים עשירים. בשל גודלה על העדה הספרדית הסתפחו אליה חלק ממשפחות המערבים והאשכנזים שהיו בעיר וקיבלו את מרותה ודרך התנהלותה למרות השוני באורח החיים, בנוסחי תפילה, במנהגים, בשפה וכיוצא באלה.

העדפה ברורה לעדת הספרדים ניכרה גם מצד השלטונות העות’מאניים מאחר והיתה בעלת המסורת וההכרה הרשמית הארוכה ביותר. השלטון העות’מאני העדיף לתמוך בהתארגנות היסטורית, ותיקה ומוכרת שעימה קיים קשרים מקדמת דנא. העדה הספרדית ניהלה תוך אוטונומיה גמורה את מוסדותיה ונכסיה

בראש ועד העדה עמד הראשון לציון. משרתו אוחדה החל משנות הארבעים של המאה ה – 19 עם משרת החכם באשי (ראש הרבנים) והוא הוכר כנציג המוסמך של הישוב כולו כלפי השלטונות העות’מאניים וכסמכות עליונה בכל ענייני הדת. הכרה וסמכות אלו העלתה את החכם באשי על פני רבנים אחרים וגם את מעמד העדה הספרדית על פני עדות אחרות.

נכסי הועד בירושלים כללו רכוש קרקעי רב מאוד, כולל חלקות אדמה בהר הזיתים (בתי עלמין), מבנים למגורים, לצרכי ציבור וחנויות בירושלים ובסביבתה. בעיר העתיקה נרכשו בתים לטובת מטרות של חסד לשיכון אלמנות חסרות בית, בית תמחי, תלמודי תרה לילדים יתומים עניים, בתים לטיפול בחולים, חצרות מסביב לארבעה בתי הכנסת ספרדים, תלמוד תורה ובית החולים משגב לדך. בעיר החדשה נרכשו בתים בהקדש בשכונת משכנות שאננים ובשכונות ימין משה, אבן ישראל, בית ישראל, מחנה יהודה, זיכרון משה, רחביה, ממילא, כפר שילוח ושכונת שמעון הצדיק. לוועד העדה היו נכסים גם ביפו ובעיר ח’נאקין בעיראק.

היחלשות במעמד ועד העדה הספרדית

היחלשותו של וועד העדה החל מאמצע המאה ה – 19 אז סבל וועד העדה מפילוגים על רקע מוצא. בשנת 1860 התפצל ועד העדה המערבית בירושלים מתוך ועד העדה הספרדית ולאחר מכן התפצלו ממנו קבוצות נוספות.

מתחילת המאה ה – 20, נחלש עוד מעמדו מכמה סיבות:

• העובדה כי רוב אנשי העליות הראשונה, השנייה והשלישית שהגיעו לירושלים היו אשכנזים ובכך הקטינו את אחוז היהודים הספרדים בירושלים
• מאבק חריף על תפקיד החכם באשי לאחר פטירת הרב יעקב שאול אלישר בשנת 1906
• בעקבות מלחמת העולם הראשונה שבה נתדלדל מאוד משאביה של העדה הספרדית.

בתקופת המנדט הבריטי, כחודשיים לאחר הכיבוש האנגלי את ירושלים, קם ועד העדה הספרדית בירושלים במתכונתו החדשה שנמשכה כל תקופת המנדט. במתכונת זו היה ישות משפטית שמתפקידיה בין השאר פיקוח על נכסי העדה בארץ ישראל ובחוץ לארץ, פיקוח על הכנסותיה, ניהול מוסדות חינוך וחסד והחזקתם, מתן סיוע לתלמידי חכמים ורבנים וצדקה לנזקקים.

לאחר הקמת המדינה נחלש עוד מעמדו של ועד העדה הספרדית:

• חלק גדול מרכוש הוועד נמצא מחוץ לשטחה, בשטח ממלכת ירדן. ועד העדה גם איבד את השליטה על חלק מההקדשים כמו הקדש סימה בלליוס שבאמצעותו נרכשו בתי כנסת ומבנים בעיר העתיקה.
• מאבקים רבים בצמרת ועד העדה
• שואת יהודי אירופה בה נכחדו או יצאו ממדינותיהם, בני קהילות האם של העדה מיוון, בולגריה ויוגוסלביה
• עליית יהודי צפון אפריקה והמזרח התיכון שרבניהם ומנהיגיהם תפסו עמדות השפעה בחיי הדת והמסורת של יהודי המזרח.

באמצע שנות ה-80, לאחר שהתקבל חוק העמותות, פוצל הוועד לשש עמותות אחיות בהן ‘ועד העדה הספרדית’, ‘החברה קדישא הספרדית’, ‘בית החולים משגב לדך’ ו’ועד עדת המערבים’.

הסיבות להיפרדות המערבים מהספרדים

הרצון של ‘המערביים’ להיפרד מ ‘הספרדים’ נבע משלוש סיבות עיקריות:

חלוקת כספי החלוקה – באותה תקופה הישוב היהודי בארץ ישראל התפרנס בעיקר מתמיכות ותרומות שניתנו על ידי יהודי התפוצות ונקראו ‘כספי החלוקה’. עקרון “החלוקה” הספרדית חילק את הקהילה לשלוש שכבות עיקריות: הראשונה, עשירים וסוחרים גדולים, השניה, תלמידי חכמים שעיקר פרנסתם מכספי החלוקה, והשלישית ובה רבים מבני העדה, אנשים פשוטים, זקנים ועניים, שהתפרנסו מעבודות שונות ולכן לא קיבלו מדמי החלוקה על אף שנזקקו להם כדי להתפרנס. אנשי העדה המערבית טענו כי, למרות שבקרב המערבים ישנם חכמים ורבנים ידועים וגדולים בתורה, העדה הספרדית מקפחת אותם בהפרשי כספי החלוקה המוענקים להם, וזאת למרות שרוב כספי החלוקה מגיעים מארצותיהם של המערביים.

קיפוח בייצג ובהנהגה – לאחר תקופה ארוכה בה נטמעו ‘המערביים’ בקהילה, הם ביקשו להיות שותפים בהנהגה וליהנות גם מהזכויות כמו שהם מחויבים בחובות. גם לאחר שהעדה המערבית קיבלה הכרה בה ובמנהיגותה, ‘הספרדים’ סירבו להכניס אותם להיות חלק מההנהגה. ההנהגה הספרדית לא הייתה מוכנה להכניס לשורותיה נציגים חדשים. המחלוקת העמיקה לאחר ‘שהספרדים’ לא הכירו ברבנים מערביים בעלי שיעור קומה כתלמידי חכמים, ולא שיתפו אותם בוועד הרוחני, ובשל כך נמנעה מהם תמיכה כספית ראויה לפי הקריטריונים שנקבעו בחלוקת ‘כספי החלוקה’

הבדלים ושוני בין העדות – באמצע המאה ה – 19, גידול דמוגרפי של כל היהודים בעקבות גלי העליה מאירופה, אסיה וצפון אפריקה הפך את הילידים למיעוט והבליט את הפער והשוני בין העדות עצמן, הבדלים באורח חיים, בנוסחי תפילות, במנהגים ובשפה.

סכסוך זה, לווה בהאשמות הדדיות שנסב בעיקר סביב ניסיונות המערביים ליצור מערכת קשרים עצמאיים עם היהודים בחו”ל והתנגדותם של הספרדים למהלכים אלו. המערביים פעלו רבות על מנת להשיג אוטונומיה ועצמאות בכל הקשור לפעילותם אך נתקלו בסירוב מוחלט מצד הספרדים.

המערביים הצליחו להשיג את האוטונומיה הנכספת ולהיפרד מהספרדים בשנת 1860, רק עם עלייתו של הרב דוד בן- שמעון ממרוקו לארץ ישראל בשנת 1856.

תפקידו של הרב דוד בן-שמעון  בהיפרדות

תחת הנהגתו של הרב דוד בן שמעון נפרדו היהודים יוצאי מדינות צפון אפריקה (המוגרבים) מעדת הספרדים, והחלו מנהלים את חיי קהילתם באופן אוטונומי. הפרדות זו של המוגרבים מעדת הספרדים היוותה אבן דרך בהיפרדות עדות נוספות מהם, ובכך שימשה כנקודת מפנה בעיצוב חיי הקהילה היהודית בארץ באותה תקופה.

הרב דוד בן-שמעון, כמי שיזם והנהיג הפרדות זו, היה הרוח החיה בניהול חיי קהילת המגרבים מכאן ואילך.

בבואו לירושלים מצא הרב דוד בן-שמעון את קהילת המערביים במצב של עוני, דלות ומחסור. הרב החל לארגן את הקהילה המערבית, וייסד עדה עצמאית המנותקת מקהילת הספרדים. הוא בנה בתי כנסת, ייסד מוסדות בעיר העתיקה ושלח בעצמו שד”רים אל קהילות המגרב שיגייסו כספים למען העדה בכלל, ולמען הקמת שכונת מחנה ישראל, הראשונה מחוץ לחומות העיר, לרווחתם של היהודים המערביים.

בעקבות הדאגה הרבה לנזקקי העדה, כינויו של הרב היה “אבי היתומים ודיין האלמנות”. הו פתח חנות למכירת בשר לעניים בלבד, ביתו שימש כבית מחסה ומקום תמיכה לנזקקים.

לאחר היפרדות עדת המערביים מהספרדים יצר הרב ארגון עצמאי, בו היו מוסדות וועדות שבהן הייתה חלוקת תפקידים ברורה שנוהלה באוטונומיה מוחלטת, תחת חסותו של הקונסול הצרפתי בירושלים.

רבנים ראשיים של העדה המערבית בירושלים

• הרב דוד בן שמעון (עד התר”ם)
• הרב רפאל אלעזר הלוי בן-טוב (התר”ם-התרמ”ו)
• הרב יששכר אצראף (התרמ”ו-התרנ”ב)
• הרב משה מלכא (התרנ”ב-התר”ס)
• הרב נחמן בטיטו (התרנ”ב-התרנ”ט, התר”ס-התרע”ה)
• הרב יוסף חיים כהן (התרע”ה-התרפ”ה)
• הרב שמעון אשריקי (התרפ”ה-התר”ץ)
• הרב אברהם אביכזיר (התר”ץ-התש”ה)
• הרב יוסף שלוש (התשי”ז-התש”ך)

דיינים ורבנים נוספים

• הרב מרדכי סויסיא  -שד”ר
• הרב יוסף ארוואץ
• הרב עמרם אבורביע
• הרב שמואל עזראן – אב”ד
• הרב שמואל אלאלוף

ועד עדת המערבים כיום

באמצע שנות ה-80, לאחר שהתקבל חוק העמותות, פוצל וועד העדה הספרדית לשש עמותות אחיות בהן ‘וועד עדת המערבים’ כיום נקרא ‘ארגון קהילות צפון אפריקה בירושלים’.

ארגון קהילות צפון אפריקה בירושלים הוא מיסודו של ועד העדה המערבית, קיים ופועל כאשר מטרותיו העיקריות הן שימור מורשת יהודי המערב בארץ ישראל וחלוקת מלגות לסטודנטים יוצאי צפון אפריקה. הוועד גם מפעיל את הכולל על שם הרב “צוף דבש” ברובע היהודי בירושלים.

ארגון קהילות יוצאי צפון אפריקה בירושלים

מאז ועד היום, במהלך כמאה וחמישים שנה, עוסק ועד העדה המערבית, כיום ‘ארגון קהילות יהודי צפון אפריקה בירושלים’ בפעילות קהילתית ענפה, בסיוע לחיזוק והפצה של מורשת יהודי צפון אפריקה בירושלים וסביבותיה.

באמצע שנות ה-80, לאחר שהתקבל חוק העמותות, פוצל וועד העדה הספרדית לשש עמותות אחיות בהן וועד עדת המערבים כיום נקרא ‘ארגון קהילות צפון אפריקה בירושלים’.

החזון של ועד העדה המערבית בירושלים לא השתנה במהלך השנים וברוחו של הרב דוד בן-שמעון הוא פועל בשלושה מישורים עיקריים: יוזמות ויישום תוכניות חינוכיות וחברתיות, סיוע לנזקקים וטיפוח מורשת יהדות צפון אפריקה.

בית כנסת ״צוף דבש״ והכולל הינו מפעל מרכזי של הארגון, בו תומכים באברכים לומדי תורה

הארגון מפעיל את חברה קדישא המערבית בירושלים

לארגון פעילות משותפת עם המרכז עולמי למורשת יהודי צפון אפריקה בירושלים, כולל הפעלה משותפת של המכון לפיוטים וחזנות

בתי כנסת של ועד העדה

• בית כנסת היכל אברהם, שכונת בקעה, ירושלים
• בית כנסת זכור לאברהם, שכונת מחנה יהודה, ירושלים
• בית כנסת דרכי נועם ע”ש אוריאל פרץ, שכונת גבעת זאב, ירושלים
• בית כנסת צוף דבש, הרובע היהודי, ירושלים
• הפעלת כולל אברכים ברובע היהודי, ירושלים