הלן בן־עטר הייתה עורכת הדין הראשונה במרוקו,​

​היהודיה ממרוקו שהצילה אלפי יהודים בשואה

הלן בן־עטר הייתה עורכת הדין הראשונה במרוקו, אבל מפעל חייה האמיתי היה הצלת יהודים מציפורני הנאצים. בן־עטר סיכנה את עצמה כדי להציל עשרות אלפים במהלכים נועזים, מהשגת אשרות מזויפות, דרך סיוע לפליטים שהגיעו למרוקו ועד גיוס תרומות והגנה משפטית. אבל למרות הכל, האישה המיוחדת הזו נשכחה כמעט לחלוטין. עכשיו מוקם באשדוד מיזם מיוחד להנצחתה כדי שכל ילד ידע כמה העם היהודי חב לה

יואב בירנברג

התחלת פעילותה של בן־עטר הייתה צנועה: גיוס כספים וסיוע במזון ומגורים לראשוני הפליטים היהודים שנמלטו מאירופה. זמן קצר אחר כך, ב־1940, מונתה לנציגת ארגון הג'וינט במרוקו. "זה השלב שבו החליטה להקדיש את חייה להצלת יהודים", אומרת בן־יעקב. "עצם היותה אלמנה הקל עליה ונתן לה סביבה חופשית לפעול. היא יצרה קשר עם הנהלת הג'וינט, והחלה לגייס כספים לטובת סיוע לעשרות אלפי הפליטים היהודים שזרמו מאירופה למרוקו בדרכם לאמריקה הצפונית. צריך לזכור שהיא פעלה בסביבה גברית של שנות הארבעים, ולמרות זאת הצליחה לרתום את כל הארגונים לסייע ליהודים".

פועלת ללא מעצורים

לאחר נפילת צרפת בידי הנאצים ביולי 1940, פגשה בן־עטר פליטים יהודים שברחו בעיקר מגרמניה והגיעו לנמל קזבלנקה. "בן־עטר פעלה ללא מנוח למען הפליטים", אומרת בן־יעקב. "היא הקימה את הוועד לסיוע לפליטים זרים, ותחת מסווה זה סייעה ליהודים שנמלטו מהנאצים. היא דאגה להם, בסיוע השלטונות וארגונים בינלאומיים, לקורת גג, אוכל ועזרה רפואית, הקצבות כסף וסיוע בחיפוש עבודה".

גם פרופ' חיים סעדון, היסטוריון המתמחה בחקר היהודים בארצות האיסלאם ודיקאן הלימודים האקדמיים באוניברסיטה הפתוחה, נשבה בקסמי אישיותה של בן־עטר. בשנים האחרונות הוא חוקר את פועלה במסגרת תפקידו כמנהל מרכז המחקר והתיעוד של יהדות צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה במכון יד בן־צבי. "חלק מהפליטים שהגיעו ללא אשרות, נעצרו ונכלאו במחנות המעצר של משטר וישי", הוא מספר. "הלן סייעה להם בזמן המעצר וייצגה אותם בהתנדבות כעורכת דין בבתי המשפט. את חלקם הצליחה לחלץ".

לפי ההערכות, סייעה בן־עטר בהצלת כשלושים אלף יהודים תוך שהיא מסכנת לא פעם את חייה, וחשופה למעצר של השלטונות הפרו־נאציים. בין היתר הצליחה להשיג אשרות מזויפות לעשרות ילדים יהודים מפריז, שהובאו למרוקו וחייהם ניצלו. באחת הפעמים נעצרו שני פליטים שנמלטו ממחנה מעצר. בחקירתם סיפרו על פעילותה של בן־עטר ובעקבות עדותם נעצרה אחת העוזרות שלה. זמן קצר אחר כך הגיעו השוטרים כדי לעצור גם אותה, אבל בן־עטר חמקה והפעילה את קשריה בלשכת עורכי הדין המקומית כדי למנוע את מעצרה.

וזאת לא הייתה הפעם היחידה שבה ניצלה ממעצר. במקרה אחר הגיעו קצינים נאצים לביתה בחיפוש אחר חומר מרשיע. בן־עטר, שצפתה את בואם, מיהרה להסתיר את המסמכים ובהם שמות היהודים ושמות הארגונים שסייעו לה. בהזדמנויות אחרות, כדי להימנע ממאסר "הורידה פרופיל"; כך למשל שינתה את שמו של ועד ההצלה וצימצמה את קשריה עם הארגונים השונים, עד יעבור זעם. "הלן הייתה האדם הנכון, בזמן הנכון ובמקום הנכון, ועוד מעבר לכך — במקום שלא היה בו איש", אומר פרופ' סעדון.

גם עדי ראייה שנחשפו לפעילותה לא נותרו אדישים. "היא אישה מדהימה, נמוכת קומה עם ברק בעיניה השחורות, עורכת דין מצליחה שהפכה לעובדת סוציאלית לאלפי פליטים", כתבה בזיכרונותיה סוניה לוין, מבכירות נשות הדסה, שפגשה בבן־עטר בעיצומה של המלחמה.

לאחר המלחמה פעלה בן־עטר לשיפור מצבם של יהודי צפון אפריקה בתחומי הבריאות, החינוך וההכשרה המקצועית. "בעקבות פרעות ביהודי מרוקו ולוב הבינה הלן שהפתרון הטוב ביותר עבורם הוא העלאתם לישראל", אומרת בן־יעקב. "כנציגת הג'וינט יצאה בן־עטר למסע התרמת כספים בארצות־הברית למען יהודי לוב, תוניס, אלג'יר ומרוקו. היא הקימה בית חולים לילדים בטריפולי שנקרא על שמה, ובתחילת שנות ה־50 אף סייעה בהעלאת עשרות אלפי יהודים לישראל".

בשנות החמישים עברה בן־עטר להתגורר בפריז, שם שימשה כעורכת דין והמשיכה בפעילותה הציבורית. לפני מותה ב־1979, העבירה עשרות ארגזים עמוסי מסמכים על פעילותה לארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים. בין המסמכים נמצאו מכתבי תודה והוקרה רבים של הניצולים הנרגשים. להלווייתה הגיעו רבים מהיהודים שהצילה ונציגים רבים מהארגונים היהודיים, ועל מצבתה נכתב — "לאימנו, אישה אגדית שהצילה רבים כל כך ממצוקה".

אלא שבעוד שמצילי יהודים כאוסקר שינדלר זכורים לכל, בן־עטר נשכחה עם השנים. "השילוב בין היותה אישה שפעלה בשקט ובמסירות באזור רחוק מאירופה הנאצית, ובתחומי סיוע אישיים ולא בפעולות הצלה נועזות, תרם לשכחה של האישה החשובה הזו", אומרת ד"ר בן־יעקב. "בן־עטר נשכחה גם בזיכרונותיהם של יהודי מרוקו, שסבלו קשות מהמלחמה ומהאירועים שהתרחשו לאחר מכן".

גבורת הנשים

לפני שנה בדיוק, בערב יום השואה, הגיע הביתה בנו של דוד רגב, נציב פניות הציבור של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו ולשעבר כתב "ידיעות אחרונות", כשבידו נר נשמה שקיבל בבית הספר עם שמו של אחד מנספי השואה. "בשנים האחרונות אני מקדם בשיח הציבורי את נושא יהדות צפון אפריקה בתקופת השואה", אומר דוד רגב. "בעקבות זאת פניתי למורה של בני וביקשתי נר נשמה עם שמו של נספה מאחת ממדינות צפון אפריקה. המורה אמרה שאינה מכירה כזה, והצעתי לסייע לה. התחלתי לחפש חומר ונחשפתי לראשונה להלן בן־עטר. החלטתי להעמיק את הידע על האישה המופלאה הזאת. נפגשתי עם אנשי מכון יד בן־צבי, שמרכז את נושא יהודי צפון אפריקה בתקופת השואה ועם אנשי הארכיון של הג'וינט. שוחחתי עם חוקרים וככל שנחשפתי לחומרים, נדהמתי מהסיפור המרגש ומעצם העובדה שאיש כמעט אינו מכיר אותו".

לאחר שאסף מידע, החליט רגב ליזום את הנצחתה של בן־עטר. בקיץ האחרון נפגש עם ראש עיריית אשדוד, ד"ר יחיאל לסרי. "חשבתי שקריאת רחוב על שמה תהיה הנצחה ראויה", הוא אומר. "במקביל פניתי להנהלת ג'וינט ישראל שהלן הייתה אחת העובדות שלה, וזו החליטה להשתתף בפרויקט ההנצחה ותרמה 25 אלף שקלים".

אלא שלראש עיריית אשדוד ולמשנה למנכ"ל העירייה דינה בר־אולפן, שהתרגשו מסיפורה של בן־עטר, היו תוכניות גדולות יותר. פרויקט ההנצחה הוטל על מזל שאלתיאל, מנהלת מחלקת הנוער באשדוד, ועינב עדן ממן, מנהלת הדרכה ותוכניות במחלקת הנוער, ובימים אלה הוא יוצא לדרך תחת השם "מסדר הנשים על שם הלן קאזס בן עטר". זהו פרויקט מיוחד במינו להעצמתן של נערות על ידי היכרות עם מודל של נשים פורצות דרך, ובראשן בן־עטר. במסגרת הפרויקט ילמדו הנערות על נשים פורצות דרך וינציחו אותן בדרכים שונות, ביו השאר בעבודת מחקר, הפקת סרט וכתיבת סיפור. את הנערות ילוו אנשי מקצוע ובסוף השנה יתקיים טקס בו יציגו את עבודותיהן. בערב יום השואה ייחשפו תלמידי בתי הספר בעיר לפועלה של בן־עטר, ובטקס המרכזי בעיר אף יוצג מחזה קצר על פועלה. "רבים מאיתנו באשדוד נמצאים בעיר בזכות העשייה המרגשת שלה", אומר לסרי. "אין ביטוי מרגש מדמותה של הלן לרוח האיתנה של ניצולי השואה". "סיפורה של בן־עטר חושף בפנינו גם את סיפורה של יהדות צפון אפריקה בשואה, וגם את סיפור גבורתן של נשים במהלך המלחמה", מוסיפה ד"ר סיגל שלח, מנכ"לית ג'וינט ישראל.

באחרונה הצליח רגב לאתר את נכדהּ של הלן, פרופ' מישל לפידוס, המשמש כפרופסור בכיר למתמטיקה באוניברסיטת קליפורניה, ובישר לו על הנצחתה. "אהבתי מאוד את סבתי והייתי קשור אליה", אומר פרופ' לפידוס. "גדלתי אצלה, עד שעזבתי ללימודים בארצות־הברית. לא היינו רק סבתא ונכד, היינו חברים טובים. עד היום, למרות השנים שעברו מאז, קשה לי לדבר עליה". •