הרב דוד בן שמעון (הצוף דב"ש)

  • קוים לדמותו
  • פעילות ציבורית
  • מפעל הבניה של הרדב"ש
  • שכונת מחנה ישראל
  • יצירתו הרוחנית
  • מותו והנצחתו

הרב דוד בן-שמעון (1826-1879) המכונה גם הרדב"ש והצוף דב"ש נולד בעיר רבאט כנצר למשפחת רבנים אשר רבים מבניה היו שליחים ושימשו כרבנים במרוקו. הוא למד תורה ברבאט וכבר בעיר הולדתו החל את פעילותו כמורה לתלמידי חכמים שלמדו תורה מפיו. למרות גילו הצעיר, החל עוסק בענייניה של הקהילה היהודית בעיר בגיבוי ובתמיכת ראשי הקהילה ורבני העיר.

חרף תפקידו ומעמדו ברבאט, שאף הרדב"ש לעלות לארץ ישראל. רבים מתלמידיו ניסו להניאו מכוונתו זו, אולם בסופו של דבר, בהשפעתו של הרב ביבאס, שהיה ממבשרי הציונות, יצא אל ישראל בשנת 1854, כשהוא בן 28 בלבד ובעקבותיו עלו תלמידיו ועולים רבים ממרוקו. הוא הקים קהילה משלו ומשך אליו מספר גדל והולך של חסידים.

הכיסופים והכמיהה לציון במשך דורות ובעיקר באמצע המאה ה – 19 תרמו להקמת תנועות מיסטיות שהסתמכו על המושג 'ימות המשיח' וניזונו מהכמיהה העזה לכונן מחדש בא"י את תפארתו האבודה של העם היהודי. תנועות אלה היוו השראה לציונות המודרנית. גם בקרב יהדות מרוקו ורבניה עסקו במחקרים בנושא הקבלה כבסיס לזירוז ביאת המשיח אולם, במקביל, השתרשה בהם גם האמונה של קידום הגאולה באמצעות 'בניין ירושלים'. הגדיל לעשות בעניין זה הרב דוד בן-שמעון שעלה לישראל עם תלמידיו. רבים מחיבוריו נוגעים לאהבת ירושלים ולצורך בבנייתה כגורם מעשי ומשיחי לקירוב הגאולה.

כשזכה לדרוך על אדמת ישראל הוא התפלש בעפרה. בספרו 'שער החצר' הוא הסביר: "כיוון שארץ ישראל היא מושב השכינה, היא בעצמה קודש קודשים, כתיק של ספר תורה שהוא מקודש, ונמצא נשיקת אבני ארץ ישראל כאילו מנשק את השכינה השוכנת בה".

עם הגיעו לישראל רצה להתגורר בעיר הנמל יפו, ללמוד תורה ולהתמקד בכתיבת ספרי שבח לעיר ירושלים, גם תכנן לעסוק בהוראה בישיבה אותה הקים וייסד אך זמן קצר לאחר הגיעו, העתיק את מקום מושבו לירושלים.

הרדב"ש היה רב ומחנך, יוזם ומייסד ועד העדה המערבית בירושלים ומיוזמי הקמת שכונת מחנה ישראל, השכונה השנייה שנבנתה מחוץ לחומות ירושלים והראשונה שנבנתה ביוזמת יחידים, הם תושבי העיר ירושלים.

בבואו לירושלים מצא הרב דוד בן-שמעון את קהילת המערביים במצב של עוני, דלות ומחסור. הרב החל לארגן את הקהילה המערבית, וייסד את עדת המערבים, עדה עצמאית המנותקת מקהילת הספרדים. הוא בנה בתי כנסת, ייסד מוסדות בעיר העתיקה ושלח בעצמו שד"רים אל קהילות המגרב על מנת שיגייסו  כספים למען העדה בכלל ולמען הקמת השכונה הראשונה מחוץ לחומות העיר, לרווחתם של היהודים המערביים. גם הקים וניהל את מוסדות החינוך של ילדי המערביים, טיפל במימוש צואות וניהל משק כספי וכלכלי מורכב ששמר על כבודם החברתי ועל מורשתם של חברי העדה.

תחת הנהגתו של הרב דוד בן שמעון נפרדו היהודים יוצאי מדינות צפון אפריקה (המוגרבים) מעדת הספרדים, והחלו מנהלים את חיי קהילתם באופן אוטונומי.

הרב דוד בן-שמעון, כמי שיזם והנהיג הפרדות זו, היה הרוח החיה בניהול חיי קהילת המוגרבים מכאן ואילך.

בעקבות הדאגה הרבה לנזקקי העדה, כינויו של הרב היה "אבי היתומים ודיין האלמנות". הוא פתח חנות למכירת בשר לעניים בלבד, ביתו שימש כבית מחסה ומקום תמיכה לנזקקים.

משנת 1854 ועד 1860 הנהיג הרב דוד בן-שמעון את עדת המערביים שהיתה עדיין חלק בלתי נפרד מהעדה הספרדית. בזכות הנהגתו, בשנת   1860, הגיע להסכם 'פשר' הראשון, שקבע מפורשות את ההפרדה בין העדות תוך קיום יחסי גומלין וזיקה הדדית בין המערבים לספרדים, משמע, העדה זכתה לאוטונומיה מלאה עם זכות לשלוח שד"רים בעצמה (ההסכם חודש אחת לעשר שנים והעיד על מערכת היחסים בין שתי העדות, , עיקרי הסעיפים חוזרים על עצמם בהסכמים השונים בשינויים קלים)

הוא הקים ארגון עצמאי בו היו מוסדות וועדות שבהן היתה חלוקת תפקידים ברורה אשר נוהלה באופן נפרד לחלוטין מעדת הספרדים, תחת חסותו של הקונסול הצרפתי בירושלים.

תוך שנים ספורות התפתחה קהילת המערביים למופת והיתה לקהילה המאורגנת ביותר בירושלים, עם בתי כנסת, בתי ספר, ישיבות ובתי מחסה לעניים.

ברוח תורת מורו ורבו, רבי יהודה ביבאס,  דחק בבני העדה לא לסמוך כבני הישוב הישן על כספי החלוקה, אלא לצאת לעבודה פרודוקטיבית במסחר, במלאכה ובחקלאות.

הרדב"ש הנהיג מנהג חדש כחלק מהתנהלות נקיית כפיים של מנהלי העדה, כשניהל בשקיפות את כספי התרומות שהתקבלו ופרסם דין וחשבון לציבור הרחב באמצעות העיתון 'החבצלת'.

במשך שש שנים (1866-1860) הנהיג את העדה לבדו, פעל בירושלים וגם בערים נוספות בישראל בהם התגוררו בני העדה.

בשנת 1866, כאשר מספרם של בני הקהילה הלך וגדל, ביקש לשתף בהנהגה אנשים נוספים ומינה ועדה ובה שבעה חברים אשר סייעו לו בניהול העניינים השוטפים של העדה. הרב הסתייע אף במשה מונטיפיורי בנושאים שהיו קשורים לקהילה.

הרב פעל רבות הן ביוזמה והן בעשיה רבה, הטביע את חותמו בנושאים של תורה, יהדות ומוסדות צדקה וחסד, ופעל בלהט ובמסירות ליישוב ארץ ישראל. היה ממייסדי החברה הכללית 'כל ישראל חברים ליישוב א"י שהקים הרב יהודה אלקלעי.

על אף היותו צנוע וחף מפרסום, היה ידוע באישיותו החזקה והתקיפה. היה תלמיד חכם ומכובד ועל אף הפרדת המערבים מהספרדים, היה מקובל על עדות הספרדים והאשכנזים כאחד. לא הזניח, למרות עיסוקיו הרבים, את שקידתו בלימוד תורה בהיותו ראש ישיבה והמשיך לטפל בבעיות הלכתיות כגון אישות, ירושה, נחלות ועוד, בהיותו גם ראש בית הדין שאותו הקים ובו שימש רב ופוסק, ערך וכתב פסקי הלכה רבים .

מפעל הבנייה של הצוף דב״ש ושל המערביים

הרדב״ש הוא דמות מפתח בהבנת מפעלי הבנייה של העדה המערבית בירושלים, בתוך ומחוץ לחומה. הוא נעזר בהגשמת יוזמותיו בתרומות שהגיעו מרחבי העולם היהודי בצפון־אפריקה, אירופה ואמריקה כמו גם בעשירי בני עדתו בירושלים ובוועד המבצע שפעל לצדו מאמצע שנות השישים.

הבנייה בעיר העתיקה

כדי שלאנשי הקהילה המערבית שישבו בתוך הרובע היהודי בעיר העתיקה יהיו מגורי קבע, תכנן הרדב״ש בניית מוסדות קבע. בכספים שנאספו במרוקו, נרכשה חלקת קרקע גדולה בצפון הרובע היהודי, בסמוך לרחוב היהודים, ולאחר תום תהליך הקנייה והרישום נבנו עליה בשנת  1860 מספר מבנים. 

המקום התפתח כמוקד מרכזי ראשון ששימש את העדה המערבית. המוסדות שהוקמו בו כללו: שני בתי כנסת (בית־הכנסת הגדול, ובית־הכנסת רבי אלעזר), שלושה מקוואות, בתי מדרש ושלושה בתי ספר.  כמו כן, נבנו מעון לאלמנות ויתומים, עניים, זקנים וזקנות.

מאמצע שנות השישים ואילך החל להתפתח ברחוב חברון (כיום רחוב מעלה ח׳אלדיה), מוקד נוסף של מגורי ומוסדות הקהילה בעיר העתיקה. זה תפס במשך הזמן את מקום המרכז הראשון. בריכוז זה הוקדשה (כנראה בשנת תרכ״ז – 1867) חצר למערביים, כפי שנראה מלוח אבן שנקבע בה המודיע ש"החצר הזאת היא קדש כמו שהיא בתי מחסה לעניים ותלמידי חכמים, לאורחים ומדרש להלכות תפילה בו לא ימכר ולא יתמשכן בשום זמן אפילו לחלק השכירות לעניים״.

כן קבועה בחצר כתובת המכילה רשימה ארוכה של שמות אנשים שנידבו כספים לבניינה, אולם ללא ציון תאריך. בלוחות נוספים המצויים בה מוזכרים התורמים להקדש ונראה כי בחצר זו נוסד בשנת תרכ״ז (1867) ״בית־הכנסת תלמוד תורה״ ובשנת תרל״ו (1876) יסדו בה ישיבה בשם ״תורת חיים״.

בשנת תר״ס או תרס״א (1901-1900) יצא קול קורא ליהודי התפוצות לתרום למען חידוש בית התלמוד תורה הישן של העדה. יתכן שבעקבות קריאה זו בנה בה (כפי שמצוי תכתובת שהיתה בחצר), יוסף קרקוס, בשנת 1904 בית תלמוד תורה לנערים בני מערבה, ללמוד בו תורה.

בשנת 1907 מסר נחום סלושץ כי המערביים בעיר העתיקה מרוכזים ברובע מיוחד. רובע זה היה ממוקם ״במבואות המפולשות המשתרעים בין חומת הבית ובין השוק אל כיתנין. במקום ההוא נמצא את התלמוד תורה ובית הכנסת שלהם וכמובן כל מוסדות הצדקה והדת המיוחדים להם".

בסוף התקופה העות׳מאנית מנו מוסדות העדה המערבית בתוך ומחוץ לחומה בית־דין אחד, כולל, תלמוד תורה, שתי ישיבות קטנות וחמישה בתי־כנסת. המרכז העיקרי שלה נותר גם בשנת 1916 ברחוב חברון. על כך מורים נתוני האוכ­לוסייה החלקיים המופיעים בספירת יהודי ירושלים שנערכה בשנת 1916. מתוך סך־כל של 1,029 נפשות שנמנו בעדה המערבית ישבו כמחצית (470 נפשות) ברחוב חברון. ריכוז נוסף (195 נפשות) היה ברחוב מיידאן, שבדרום הרובע היהודי.

משה מונטיפיורי 

באותן שנים קיים הרדב״ש קשר עם השר היהודי בריטי משה מונטיפיורי בנושאים שונים וביניהם גם בנושא הבנייה והפרנסה:

בשנת 1865 היה הרב חלק מקבוצת הרבנים שפיקחה על חלוקת כספים ותרופות ששלח השר מונטיפיורי להקלת פגעי המגפה בירושלים.

ב - 2  באפריל, שנת 1866, על־פי דיווח מונטיפיורי בלונדון, הציע הרב בפגישת ראשי העדות  שהתקיימה בירושלים בהשתתפות משה מונטיפיורי, לבנות בתי־מחסה לעניים, בדגש שהבנייה תיעשה לא רק כפתרון לבעיית דיור, אלא כדי לספק תעסוקה מהכנסת כסף וכתרופה למצבם המצער של בני העדה.

בשנת 1868 סייע הרב בשיקום פרדס ביפו. ההיכרות בין הרדב״ש למונטיפיורי הביאה לכך שהשר מונטיפיורי פנה לרב, לאחר ביקורו השישי בארץ־ישראל בשנת 1866 והזעזוע אותו חש ממצב פרדס שקנה ביפו בשנת 1855, בבקשה שיעזור לו לחדש את ההתיישבות בפרדס. הרדב״ש הפיל גורל בקרב המעוניינים ושלח בשנת תרכ״ח (1868) ארבע משפחות מערביות מירושלים שהתיישבו בפרדס ביפו.

בשנת 1871 היה הרב ממייסדי וראשי הסניף הירושלמי של ״חברת כל ישראל חברים לישוב ארץ־ישראל״ (בחסות משה מונטיפיורי)

שכונת 'מחנה ישראל' הוקמה על ידי יהודי מרוקו בהנהגתו של הרב דוד בן-שמעון והיא השכונה הראשונה שהוקמה מחוץ לחומות ביוזמת יחידים, היא ולא שכונת 'נחלת שבעה', כפי שחשבו בטעות, בשנים שלאחר הקמת שכונת 'מחנה ישראל'. התיקון חשוב למען הדיוק והצדק ההיסטורי שנעשה עם מייסדי השכונה.

הרב דוד בן-שמעון, מנהיג העדה המערבית, הוא האיש שבתושייתו הרבה נתן תנופה לבניית השכונה ולהוצאת היהודים המערבים מבין חומות העיר העתיקה. השכונה הוקמה, כדי לסייע לבני עדת המערבים, שמרביתם היו עניים. הוא שם לו למטרה להקים מגורי קבע בשכונת מגורים לעניי המערבים משום האמרת מחירי הדירות ודמי השכירות באותם ימים, ובנוסף, ביקש להקים מוסדות ציבור, בתי כנסת, כולל ומעונות לאלמנות וליתומים, לעניים ולזקנים.

בשנת 1886 פרצה במזרח העיר ירושלים מגפת חולירע שפגעה קשות ביהודי העיר ובכללם בבני עדת המערבים. המגיפה פרצה גם בעבר הירדן ומאות ערבים ברחו משם ומצאו מקלט בעיר העתיקה בירושלים, דבר שהחמיר עוד יותר את הצפיפות בעיר וגרם להעלאת התחלואה אבל גם לעליה בשכר הדירה. המגיפה הבריחה תושבים אל מחוץ לחומות. העובדה שתושבי 'משכנות שאננים' לא נפגעו במגפה דחפה את התושבים ליציאה למרחבים, הרחק מהצפיפות והזוהמה שבין החומות.

הקמת השכונה מחוץ לחומות העיר העתיקה הצריך כספים גדולים ואומץ רב. בעזרת תרומות מחו”ל נרכש מגרש מחוץ לחומות, שאותו כינה ‘מחנה ישראל’ ובו החלו להקים את בתי הכנסת ובתי המדרש, מקוואות ומעונות לנזקקים. לשכונה היו שערים שנסגרו בלילה.

בנית השכונה והתפתחותה

השכונה נוסדה בשנת 1866 (המגרש הראשון נרכש בשנת 1865) והיא נקראה גם 'שכונת ממילא' משום קרבתה לבריכת ממילא או 'שכונת המערבים' בפי תושביה שמרביתם הגיעו מן המערב, ממרוקו שצפון מערב אפריקה.

1866-1879 – רכישה של המגרשים הראשונים שנמשכה 5 שנים במהלך 1864-1868. את רכישת הקרקע הראשונה עשו בעיקר יחידים, אמידים מקרב עדת המערבים (קיים תיעוד המעיד על רכישת מגרשים כבר בשנת 1850 בידי יוצאי צפון אפריקה וכבר אז נקרא המקום 'שכונת המערבים'. על המגרש הראשון שנרכש ב 1865 נבנו בתי מגורים ובית כנסת. בשנת 1870 נרכשו מגרשים נוספים עליהם נבנו כולל, בית כנסת נוסף ותלמוד תורה, בתים להכנסת אורחים ובית מחסה לעניים. בשנים האחרונות לפעילותו נבנה בית מדרש גדול ובית תלמוד תורה

1880-1914 – לאחר מותו של הרדב"ש בשנת 1880 חלה התרופפות בקרב בני העדה המערבית ורבים מתוכה עזבו את ירושלים. סיבות אחרות לעזיבה היו קשיי המחיה, המגפות, הרעב וריבוי הנזקקים. בשנת 1883, במקביל לרכישת השטחים, נמכרו חלקות הן למטרות מסחריות והן לשם גיוס כספים לצרכים דחופים של הקהילה. בסוף שנת 1890 נבנו בשכונה כחמישים יחידות דיור., בשנת 1897 מניין הבתים שנבנו בשכונה היה שלושים ואוכלסו בהם 150 משפחות וכך במשך השנים, עד סוף התקופה העות'מאנית הקיפו את השכונה גם בתים של לא יהודים. השכונה היתה מבודדת קצת מן השכונות היהודיות שצמחו בעיקר בצפון מערב העיר העתיקה.

1914-1970 – תקופה זו החלה בסימן מלחמת העולם הראשונה, בה היה מצב הישוב קשה, ומצב העדה קשה גם הוא. צרות רבות באו על אנשי המערבים תחת המשטר התורכי. מקורות גיוס הכספים ופעילות השד"רים הופסקו. רק בתקופת המנד"ט הבריטי החל שגשוג כלכלי. המנדט הסתיים במאי 1958. חלק מתקופה זו עמד בסימן מלחמת העולם השניה ומלחמת העצמאות שהתאפיינו בנטישת השכונה ובריחת יהודים למרכז העיר. התושבים הערבים והנוצרים שבנו חלק מהשכונה על גבול רחוב אגרון בשנות ה -20/30 היו לפליטים. השכונה הפכה לשכונת ספר לאור מעבר הגבול עם ירדן בסמוך לשכונה.

הצעות לשימור השכונות הקשורות למשה מונטיפיורי ושונות אחרות כמו נחלת שבעה, הוצע על ידי העיריה בשנת 1959 להרוס את שכונת המרבים בטענה כי בניגוד לשכונות 'נחלת שבעה', 'משכנות שאננים' ו 'ימין משה', בתיה של השונה לא נשתמרו  מאחר ולא היו מאוכלסים בחלק מהזמן. התנגדות קמה מצד תושבי השכונה וגופים שונים לשימור אתרים וההחלטה הוקפאה.

עלית יהודים לישראל שבאה סמוך לסיום מלחמת העצמאות, הביאה לאכלוס מחדש לש שכונת מחנה ישראל. במקביל החלו לשוב לשכונה חלק מהפליטים הנוצרים שהתגוררו בשכונה עם העולים.

1980-2019 – יחסם של הגופים המתכננים בירושלים לחשיבותה ההיסטורית ולשימורה של השכונה, הראשונה שבנו יהודי ירושלים בעצמם מחוץ לחומות השתנה עוד יותר בשנים האחרונות . הועלו מספר תוכניות לפיתוח אזורים המצויים סמוך לשכונה ולשיקום מבנים קיימים. התקופה האחרונה מתאפיינת בתנופת בניה גדולה וחדשנית, הן בשכונה והן בסמוך אליה. היא כללה ם את המיזמים, השיפוץ והשימור של הבתים והבניינים בשכונה.

בשנת 1988 הוחל בשימור ובבניה של בית הכולל, ברחוב המערבים 13. עם פינוי אחרון דייריו בשנה זו, הוחל בשיפוץ ובתוספות בניה לבניין הכולל, כיום 'המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה'. בשנת 2011 הושלמו הבניה והשיפוץ.

בשנת 1993 – נבנה מרכז 'גשר' ברחוב דוד המלך 10 פינת בן שמעון. מרכז זה נבנה על אדמות ובתים קדומים של השכונה.

בשנת 1997 – נבנה בית משפחת פרידמן ברחוב המערבים 16. משפחת פרידמן היא משפחה מארה"ב שרכשה את הבית הגן שהיה שיך למשפחת אבו-חנא, המשפחה בנתה עליו בית מפואר תוך הקפדה על חוקי השימור.

בשנת 2011 הסתיימה הבניה של המיזם למסחר ולמגורים, שנבנה ברחוב המלך דוד  14-16 עבור קינג דיויד רזידנט. הבנין הוקם על חלקה משותפת שכללה אדמה של 'ועד העדה המערבית בירושלים' בשטח הנושק לשכונה, על פינת משה הס.

אחד הספרים החשובים שכתב 'שערי צדק', כולל ארבעה כרכים שהראשון בהם הוא 'שער החצר'. בכרך זה קיבץ הרדב"ש את כל מאמרי חז"ל מהמקרא, מהמשנה ומהתלמוד המדברים בשבחה של ארץ ישראל והוסיף בעצמו ביאורים וחידושים בנושא. ספר זה עורר הדים רבים בארץ ובעולם, ואף הופץ בארצות רחוקות. לצורך הדפסת הספר השקיע הרדב"ש את כל הונו, מתוך אהבתו לארץ ישראל.

בספר זה, כמו בספרים אחרים שכתב, לא הזכיר הרב את שמו אלא נהג לחתום את שמו "מעט דב"ש", מתוך צניעות. גם כשענה הרב על שאלות בענייני הלכה היה כותב בתחילה את הדברים הבאים: "מכיר אני מיעוט ערכי פחות שבערכין ואין בלשוני מילה להשיב דבר או חצי דבר". אולם שמו של הרב הצוף דב"ש נודע לרבים, ורבים החלו נוהרים לביתו על מנת ללמוד ולשמוע דברי תורה מפיו. אישיותו הייתה כה נערצת בעיני העם, שכל שכבות האוכלוסייה היו מגיעים לפתח ביתו לקבל עצה וללמוד תורה. הרב זכה להערכה רבה בקרב תלמידיו ושמו הלך לפניו. במקביל ליצירתו הרוחנית הענפה, שימש הרב צוף דב"ש גם כמנהיגם וסנגורם של בני קהילות המערב בארץ ישראל.

ספרו היחידי שנדפס בשלמותו עוד בחייו היה הספר "שער החצר". לאחר מותו פורסמו גם ספריו האחרים:

  • "שער המטרה" – על הלכות הקשורות לארץ ישראל (הכרך השני בסדרת 'שערי הצדק')
  • "שער תקדים" – הקדמות על ענייני ארץ ישראל, מצוות הארץ.
  • "שער המפקד" – על מנהגים ומסורות הארץ ותקנות על ארץ ישראל, נערך על ידי בנו, רבי רפאל אהרון ויצא לאור במצרים
  • "שירי תהילה" – בקשות ושירי נחמות לזמנים ומועדים.


שני ספרים נוספים שיצאו על סמך פועלו/כתביו:

  • אוסף תיקי הגירושין בהם היה מעורב, נערכו בספר שנערך על ידי בנו הצעיר הרב מסעוד,
  • 'שיר חדש' -כולל את השירה שכתב הצוף דב"ש.

הרב דוד בן-שמעון נפטר בשנת 1879, כ”ה בכסלו תשע”ד,  בירושלים, כשהוא בן חמישים וארבע שנים בלבד ונטמן בהר הזיתים בירושלים.

פטירתו גרמה צער רב לאנשי ירושלים מכל החוגים, עד כדי שאחרי מותו עזבו רבים מאנשי עדה המערבית את ירושלים.

בעל  'החבצלת' הספידו כך : אבל כבד ליהודים היה היום הזה כי אבדה גדולה אבדה לאחינו תושבי ירושלים “. בהמשך באה סקירה מפעלי חייו ונאמר בין השאר…מעודו לא התערב בדברי ריבות.

מִרְשם הרכוש של הקהילה, אשר נכתב אחרי מותו של הרב דוד בן שמעון ב-1879, מנה חצר עם שני בתי כנסת, כשבית כנסת צוף דבש מתואר כגדול שביניהם, ומקוואות.

בית הכנסת צוף דבש הוא בית כנסת ספרדי שנוסד ב- 1860, בתקופת השלטון העות'מאני, ביוזמתו של הרב דוד בן-שמעון, ברובע היהודי של העיר העתיקה בירושלים. כיום הוא שוכן ברחוב פלוגת הכותל 15.

הקומה העליונה של בית הכנסת אשר כללה שלושה חדרים, הכילה את התלמוד תורה. בקומה התחתונה שוכנו חדר הישיבות של מועצת הקהילה, כמו גם שני חדרים קטנים שבהם חיו האלמנות שניקו את החצר. לאחר מלחמת העצמאות, הבניין היה תחת הכיבוש הירדני, יחד עם כל העיר העתיקה של ירושלים. אף על פי שהבניין נבזז, הוא נותר עומד על כנו. לאחר מלחמת ששת הימים, שוקם בית הכנסת וחודשה בו התפילה.  החדרים הכיפתיים הוקדשו ב-1988 על ידי הקהילה הצרפתית. הבניין משמש כיום גם כישיבה.

לאחר פטירתו יצאו לאור ספריו האחרים שלא פורסמו בחייו ומבוססים על כתביו:

  • "שער המטרה" – על הלכות הקשורות לארץ ישראל (הכרך השני בסדרת 'שערי הצדק')
  • "שער תקדים" – הקדמות על ענייני ארץ ישראל, מצוות הארץ.
  • "שער המפקד" – על מנהגים ומסורות הארץ ותקנות על ארץ ישראל, נערך על ידי בנו של המחבר, רבי רפאל אהרון ויצא לאור במצרים
  • "שירי תהילה" – בקשות ושירי נחמות לזמנים ומועדים.


שני ספרים נוספים שיצאו על סמך פועלו:

  • אוסף תיקי הגירושין בהם היה מעורב, נערכו בספר שנערך על ידי בנו הצעיר הרב מסעוד
  • 'שיר חדש' -כולל את השירה שכתב הצוף דב"ש


לזכרו הקים ועד העדה המערבית את הישיבה הגדולה שנקראה על שמו 'מגן דוד".

מצאצאיו, בניו רבי מסעוד ורבי רפאל. רבי רפאל אהרון בנו של הרב דוד בן שמעון, היה רב ראשי במצרים ויצא פעמיים כשד”ר למרוקו.

מצבה מחודשת, קבר הצוף דב"ש בהר הזיתים בירושלים
בתי כנסת ועד העדה המערבית
בתי כנסת ועד העדה המערבית